טומי

אני מחזיקה את גופו הקטן ומלטפת אותו. "טומי, קוראים לך טומי קטנצ'יק." אני מחזירה אותו חזרה בשקט ומסתכלת על עיני הדבש-חום שלו, על אפו הקטן, מקשיבה בשקט לנשימותיו. כל כך הרבה אושר הוא הביא לאחותי, כבר זמן מה שלא ראיתי אותה מאושרת ככה. בכל יום שהיא חוזרת היא ישר באה אליו, מוודה שהוא אכל כמו שצריך ושתה, שנוח לו ובודקת אם צריך לנקות אותו.
אני מביטה בה מידי פעם כשהיא מדברת איתו, זה תמיד מצחיק אותי. היא מרימה אותו ומתיישבת על המיטה שלה, מניחה אותו על בטנה. "טו-מי, מי חמוד? כן, אתה חמוד, נסיך קטן שלי." אני מגחכת. "בואי תשמרי עליו שנייה, אני הולכת להביא לו אוכל." כשהיא חוזרת היא נותנת לו את האוכל ושתינו צופות בו אוכל בשקט.
"הוא לא יעבור למשפחה אחרת נכון?" אני שואלת אותה בשקט, כאילו שהוא עלול להבין את דבריי.
"לא, הפעם אנחנו נשמור עליו, ובחיים. הוא לא יעלם כמו בלה." היא אומרת לי. אני מחכה כמה שניות ואז מוסיפה, "וסטפני, אל תשכחי אותה." היא מביטה בי בהתנצלות ומרימה את טומי הקטן. "קדימה, הגיע הזמן לישון."