lizza The Killer (מוקדש לbad little girl\lizza.nort)

ליזה הייתה נערה חביבה – היא הייתה אוהבת לעזור, מתחשבת, פשוט הנערה המושלמת, היא הייתה מחייכת כל יום, הנערה שכל נער היה רוצה שתהיה בת זוגו.
אבל אז זה קרה.
זה היה יום שני, ה19 במאי, היום שליזה לא תשכח לעולם. ליזה קמה באחד לפנות בוקר, מצרחות שנשמעו בחוץ. היא הזיעה לחלוטין מהפחד, הפיג'מה שלה נדבקה לגופה מכמות הזיעה, היא הלכה לחלון ובדקה מה היה שם.
כלום.
ליזה הדליקה את הטלוויזיה שהייתה לה בחדר וחזרה לישון.
ביום שלמחרת, בארוחת הבוקר, ליזה הרגישה תחושה מוזרה, כאילו היא עשתה זאת, אבל היא הניחה שזה כלום ונתנה ביס בחתיכת הפאנקייקס עם החמאה והסירופ שהייתה תקועה על המזלג שלה.
"היי, מתוקה, את נראת חיוורת, הכל בסדר?" אמר קול מאחורי ליזה וגרם לה כמעט לירוק את האוכל שלה. היא הסתובבה, מאחוריה עמדה אימא שלה.
ליזה מיהרה לחייך, אבל הפעם זה היה חיוך מזויף. "כן, הכל בסדר!" היא צחקקה, תחושה אפלה החלה להזדחל לתוך הלב שלה. ליזה עצמה את עיניה בניסיון להרגיע את עצמה.
"את בטוחה?"
"כן."
"בטוחה בטוחה?"
"כן, אימא, אני בטוחה." אמרה ליזה, קולה לא נשמע שמח כמו תמיד, אלא אפל ואדיש.
"אוקיי.." אמרה אימא שלה, שהחלה קצת לדאוג.
ליזה שתתה את כוס החלב שלה במהירות וכמעט שנחנקה. היא קמה, לא אכפת לה שלא סיימה את הפאנקייקס, היא לקחה את התיק הכחול-סגול שלה ויצאה בריצה מהבית.
~~~
ליזה חלפה על פני תחנת האוטובוס, לא היה לה כוח לעלות, היא פשוט החליטה ללכת ברגל. אנשים, נשים, ילדים וזקנים חלפו על פני ליזה, אבל מבטה היה תקוע רק על המדרכה האפורה, שליזה אף פעם לא אהבה בגלל הצבע הלא עליז שלה, אבל הפעם, ליזה חייכה למראה הצבע האפור הזה.
ליזה הרימה את מבטה. חברתה הטובה ביותר, אנג'י, חיכתה לה ליד חנות הנעליים שהייתה קרוב למדרכה ונופפה אליה עם חיוך. "ליזה! אני כאן!"
ליזה מיהרה לחייך חיוך מזויף, אבל הפעם..הוא נראה קצת אפל. "היי, אנג'י!" אמרה ליזה באושר מזויף. פתאום אנג'י נראתה לה כל כך טיפשה. אנג'י לבשה חולצה ורודה עם הכיתוב "Blondes not stupid" בלבן, חצאית שחורה עם קפלים, שיערה הבלונדיני היה מפוזר והיא נעלה מגפי עקב אופנתיות.
"מצטערת, ליזה, אבל..ז'קטים עם צווארון גבוהה זה כבר לא באופנה.." אמרה אנג'י. ליזה לא הספיקה לדבר, וכבר אנג'י תפסה את ידה וגררה אותה לבית הספר בדילוגים קופצניים ומהירים.
~~~
זה היה זמן השיעור השלישי. ליזה שכחה את בקבוק המים שלה, היא יצאה מהכיתה בשביל לשתות.
המסדרון היה קודר מתמיד, ליזה הרגישה את הפחד שהרעיד את גופה, את עמוד השדרה שלה, היא הלכה במסדרון בצעדים איטיים.
ליזה שמעה קול, כאילו מישהו קורא בשם שלה.
זה התחזק. והתחזק. והתחזק.
"ליזה.."
"ליזה…"
"בבקשה..תעזרי לי.."
"ליזה!!!" זה הפך לצרחה מקפיאת דם. ליזה צרחה וברחה לכיתה שלה, אבל להפתעתה, היא הייתה ריקה.
"לא!!" צרחה ליזה. "בבקשה, לא!"
"You can not change your fate, dear" זה היה קולה של ליזה, רק אפל יותר. מצמרר יותר.
ליזה ניערה את ראשה ותפסה מספריים.
הצרחות לא הפסיקו, הן מילאו את ראשה. ליזה נפלה על הרצפה.
'לא…לא…'
"ליזה!" זה היה הקול של אנג'י.
שחור.

"ליזה..קומי."
"הא?" ליזה התעוררה. היא הייתה בחדר האחות.
"את פשוט התמוטתת."
"מתי?"
"בשיעור השלישי."
ליזה אחזה בברכיה. "היה לי חלום רע בזמן ההתעלפות…" היא רעדה.
האחות הסתכלה עליה בדאגה, ומיד אחר כך הלכה למגירת התרופות והוציאה משם קופסאת כדורים, והושיטה אותה לליזה ביחד עם בקבוק מים קרים.
"קחי מתוקה, שתי את הכדור הזה, זה קצת ירגיע אותך."
ליזה הנהנה ושתתה את הכדור, כמו שהאחות ביקשה. הכדור היה מר, אבל ליזה סבלה בשקט ובלעה אותו.
"אולי תלכי הביתה לנוח?" שאלה האחות ונגעה במצחה של ליזה, הוא קדח מחום. ליזה ענתה בשיעול קצר והנהנה, באמת שלא בא לה עכשיו על בית ספר.
האחות נתנה לה פתק אישור יציאה, ליזה לקחה את הפתק ביד רועדת ויצאה בצעדים קטנים מחדר האחות. היא עלתה לכיתה, שכרגע הייתה בשיעור רביעי – שיעור ספורט, ולקחה את התיק שלה, וצעדה לעבר המדרגות. היא נתנה לשומר את הפתק והוא פתח לה את השער.
בדרך הביתה, ליזה הרגישה שוב את התחושה בארוחת הבוקר, היא הניחה שזה בגלל מה שקרה לה והתעלמה מזה. שוב.
~~~
ליזה פתחה את הדלת של הבית ונכנסה. היא התמוטטה על הספה בסלון, מנסה לשמור על עייניה פקוחות.
היא החליטה להתקלח כדי להירגע, וניסתה להקים את עצמה מהספה. היא צעדה לעבר חדר האמבטיה, ונעצרה.
היא בהתה בהשתקפותה במראה העגולה בעלת מסגרת הזהב של האמבטיה.
לפתע, ליזה צרחה.
ההשתקפות שלה הייתה בעלת עיינים אדומות כדם, אך מעורפלות, כמו ספירלות של היפנוזה, היא חייכה חיוך נוטף דם, הז'קט התכול שלבשה היה מלוכלך בדם.
לפתע, חיוך הזדחל לפניה של ליזה.
היא צחקקה, צחוק נשי שהפך לאט לאט לצחוק מטורף וחסר רגשות.
היא יצאה מהבית בריצה, אוחזת בידה מספריים. היא דקרה כמה ילדים וכמה נשים.
היא נכנסה לבית הספר ורצה לכיוון הכיתה שלה. צרחות. כל כך הרבה צרחות.
אנגי צרחה את כל גרונה. "ליזה!!! לא!!!" חולצתה התמלאה בדם סמיך וחם. ליזה צחקה בטירוף כתגובה ונעצה את המספריים בליבה.
"You can not change your fate, dear!" ענתה ליזה כתגובה. הכיתה התמלאה בכתמים אדומים. הקירות. השולחנות. הרצפה.
ליזה גררה את השולחן שלה לשעבר לעבר אנג'י. "וזה בשבילך!!" היא צרחה וצחקה עוד יותר, מפילה את השולחן של אנג'י, קול העצמות הנמעכות שלה נשמע ודם סמיך עף לכל פינה.
ליזה נפלה על הרצפה לפתע, אוחזת בראשה בכוח.
'לא…לא…'
'כן…'
'כן!!'
~~~
עיתון חדש הגיע לדלת ביתה של הוריה, שחשבו שליזה נעלמה.
"נערה בסביבות גיל ה16-17 רצחה את כל כיתתה, באמצעות מספריים וזריקת שולחנות, הרוצחת עדיין לא נתפסה."
ליזה ישבה על עליית הגג ואחזה עיתון משלה, היא קראה את הכתבה עליה וזרקה את העיתון על ראשו של אביה. "זה בשבילך, אבא." היא צחקה ועזבה את המקום.