האומץ לאהוב- פרק 2+3

נקודת מבט מאי:
"וואיי אני הורגת אותה. היא אמרה דקה אני פה!"שמעתי את אור צועקת.
"אני פה קרציה" צעקתי.
"מאייי את לא מבינה. נכון הילדים החדשים" אור אמרה, סימנתי לה להמשיך.
"הם פה על ניסיון רצח.. את לא מבינה אבל איזה חתיכים הם. בואי נכיר לך אחד מהם" אור התלהבה כרגיל.
"לא" עניתי חד וברור.
"וואי איתך את אף פעם לא מוכנה לבוא איתי" אור אמרה ועשתה פרצוץ עצוב.
"לא יעזור לך" אמרתי וחייכתי.
"רעה" אור סיננה והלכה עם נופר.
הלכתי לחפש את טומי היחיד שלא עושה לי בעיות.
"טומי אתה פה?" צעקתי כשנכנסתי לחדר של הבנים.
"אסור לך להיות פה את יודעת נכון מאי" שמעתי את קולו של דין.
"אמרתי לך דין אני לא הפסיכולוגית שלך! אבל היא מחכה לך בחדר שלה" אמרתי בהתגרות
"את רוצה להתאשפז שוב?" דין אמר והזכיר לי את הקיץ הקודם.

**פלאשבק**
אני ודין היינו אז חברים טובים. היינו שלישיה אני, דין ואור. היה בלתי אפשר להפריד בינינו.
הלכנו לים, דין התחבר לכמה טיפוסים שלא מצאו חן בעייני. בהתחלה הוא היה גונב למענם, אחרי זה מרביץ לילדים כדי שישלמו להם ואז אחד מהם רצה לגעת באור אבל אני הגנתי עלייה.. בגלל שהגנתי עלייה הם שלחו את דין לדקור אותי.
"היית חברה טובה, לא היית צריכה להתערב ביניהם עכשיו תשלמי על זה" זה המשפט האחרון שדין אמר לפני שהוא דקר אותי בבטן.
מי היה מאמין שבסופ"ש אחד הכל נהרס, כל החברות הזאת הלכה לפח. דין קיבל עוד שנתיים במוסד ולאחר מכן הוא יעבור לאחד מבתי הכלא בארץ.
למזלי באותו ערב עבר בחור אחד בגילי בסמטה שבו דין זרק אותי והציל אותי.
**סוף פלאשבק**

"תתאבד בבקשה" אמרתי והמשכתי לחפש את טומי. אני מעדיפה לצאת פחדנית ליד דין מאשר גופה.
שמעתי מהחצר של הקטנים צעקות אז רצתי לשם מהר. יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה.
"היי מורי תגידי מה קורה?" שאלתי את אחת הבנות.
"טום הולך מכות עם הילד החדש" היא אמרה בלחץ. רק שמעתי טום והלב שלי עצר במקום. פילסתי את דרכי אל טום ולילד החדש.
המוח עשה מלחמה עם עצמו. טום יודע להסתדר והוא אף פעם לא מתחיל הוא מחזיר וגם הוא נראה בסדר לעומת הילד השני, בכל זאת נלך לעזור זאת לא הקבלת פנים שעושים לילד החדש.
רצתי לטום והחזקתי בידו לפני שהוא נתן לילד החדש את אגרופו האחרון. טום הסתכל עליי במבט לא מבין.
"לא. הוא חדש הוא לא מכיר את החוקים" אמרתי וטום הנהן. טום הוא כמו השליט של הקטנים בזכותי.
"אל תתקרב אלי יותר" טום סינן והלך בעצבים. מור הלכה אחריו.. הם יהיו זוג חמוד.
הלכתי לילד החדש.
"בוא, אל תדאג אני אטפל בך" אמרתי והלכתי איתו לכיוון המרפאה.
"אז איך קוראים לך?" שאלתי אותו כששמתי לו יוד על אחד הפצעים.
"איתי ולך?"
"מאי" אמרתי בחיוך.
"זהו כמו חדש" אמרתי ונתתי לאיתי סוכרייה.
"תודה" איתי אמר ורץ החוצה.
יצאתי לחפש את אור. היא לא דיברה איתי מהבוקר כלומר חוץ מעל החדשים.
נכנסתי לחדר, אור לא הייתה אבל היה מונח על המיטה שלי פתק ורוד. רק לאור יש את הפתקים האלה.
"אני בבריכה בואי. ביי אור" קראתי את הפתק של אור והלכתי להחליף לבגד ים.
שמתי בגד ים צהוב זוהר ומעל שמלה פשוטה לבנה.
יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הבריכה.
"מאי חכי רגע" שמעתי צעקה ונעצרתי. איתי נעמד לידי עם שני בחורים שנראו בגילי. אחד מהם היה לי מוכר.. אבל זה לא הגיוני אני פה כבר שלוש שנים.
"תכירו זאת מאי הילדה שסיפרתי לכם עלייה, מאי תכירי זה עדיאל וזה בן אלה האחים המפגרים שלי" איתי אמר והחזיק בידי.
"היי נעים להכיר.. אני הולכת לבריכה אתם רוצים לבוא?" שאלתי מתוך נימוס.
"כן ברור שנבוא. תגידי מאי הבריכה היא גדולה?" איתי החזיק בידי והתחיל ללכת.
"עוד לא בן 11 וכבר גונב לנו את הבנות.." עדיאל אמר וצחק עם בן.
"כן הבריכה ענקית. אתה יודע אתה וטום תהיו חברים טובים. תן לו הזדמנות"
"אני מבטיח לנסות" איתי אמר ורץ לכניסה של הבריכה.
"את בסדר?" בן שאל כשראה שאני פוחדת להיכנס.
"כ..ן" גימגמתי.. נשמתי עמוק ונכנסתי. התפרים שליד מותני לא נעלמו לגמריי זאת הפעם הראשונה מאז הדקירה שאני מתקרבת לבריכה. שלא נדבר על כך שאני עומדת להיכנס אליה עם בגד ים, שכולם יראו את הצלקת. כולם כולל דין.
עדיאל ובן ליוו אותי עד לאור. אור קלטה שאני חוששת מהתגובות ובאה אליי. חוץ מאור, דין וההנהלה אף אחד לא יודע על הדקירה.. אה כן גם ההוא שהציל אותי יודע אבל מי יודע איפה הוא בכלל.
"הוא לא יפגע בך שוב" עדיאל לחש לי באוזן, הסתכלתי עליו במבט לא מבין.
עדיאל התקרב אליי ונגע בצלקת, פתחתי את עייני בבהלה.
"אני שומר עלייך" עדיאל אמר וחייך. משהו בי אמר לי להירגע. מזווית העין ראיתי את דין משנה צבעים, אור בעצמה הייתה בהלם. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני נותת לבחור להתקרב אליי בלי לזוז, לצעוק או להחטיף לו. אבל משהו בעדיאל היה שונה. הוא ידע על הצלקת הוא זה שהציל אותי.
"זה אתה נכון?" שאלתי בשקט. כולם הסתכלו עליינו. אני נחשבת למלכת הקרח. אבל הם טועים זה שהוא התקרב ונגע לי בבטן לא אומר שאני נמסתי או התמכרתי אליו. אני פשוט חייבת לו. עדיאל הנהן וחייך.
"תודה אני חייבת לך" אמרתי וזזתי אחורה, הלכתי לכיוונה של אור והתיישבתי לידה.
הרגשתי את המבטים של כולם. כלפי חוץ הייתי אדישה אליהם. אבל כלפי פנים כל ההתלחששויות צרבו בגופי. הרגשתי שהמבטים דוקרים אותי בכל מקום בגופי.
"אחלה של תחילת שנה, פתחנו ביום חופשי. סיימנו במבטים. עכשיו נשאר לי לשרוד את כל שאר השנה." אמרתי לאור בשקט והיא צחקה.
"את תהיי בסדר אני איתך" אור אמרה, נעמדה והושיטה לי את ידה.
"לאן?"
"לבריכה" אור אמרה כברור מאליו. הססתי לכה שניות. אבל לבסוף החלטתי זאת גם ככה תהיה שנה שונה מהקודמות לה אז נזרום.
נעמדתי ופשטתי את השמלה הלבנה מעורי. כולם הסתכלו עליי בתדהמה. אני לא בטוחה עם בגלל שזו הפעם הראשונה מאז המקרה, או הצלקת שדי בלטה מהפופיק ועד למותן.
"שיצאו לכם העיינים" מלמלתי בשקט אבל אור שמעה בכל זאת וחייכה.
התקדמנו לשפת הבריכה.
"3..2..1.. ו.." אני ואור צעקנו ביחד וקפצנו לבריכה.
זאת הולכת להיות שנה מטורפת.. אני מרגישה את זה.