עיירת רוזוולד פרק 15

"רובין!" צרח אבא שלי ורץ אלי, הוא הרים אותי וחיבק אותי כל כך חזק עד שחשתי שהצלעות שלי נמעכות אחת כנגד השנייה.
"אבא, אבא, אתה מוחץ אותי!" אמרתי, הוא הניח אותי וחייך בהתנצלות.
"אני מצטער. אני פשוט כל כך דאגתי לך, לא ידעתי מה קורה איתך והייתי חייב לחכות כאן כל הזמן בגלל וויל הזה." אמר אבא שלי.
"איך וויל קשור?" שאלתי בבלבול.
"המחקר אצלך? אני הנחתי שתרוצי אליך הביתה לקחת אותו. תביאי אותו, אני צריך להסביר להם כמה דברים." אמר וויל, הושטתי לו את המחקר ואבא הוביל אותי למעגל והושיב אותי על ברכיו.
"אני כבר הסברתי לכם מה קורה פה, ועכשיו אני צריך להסביר לכם למה אנחנו לא משועבדים כמו כל השאר, דבר שבוודאי שאלת את עצמך, רובין." אמר וויל, הנהנתי.
"ובכן, התשובה היא פשוטה. אנחנו לא שועבדנו כי אנחנו נבחרים. אנחנו מחוסנים מפני ההתקפה הזו בעזרת חומר פשוט שנמצא בדם שלנו, מי מוכן להדגים?" שאל וויל, כולם שתקו.
לבסוף הרמתי את ידי.
"רובין! בואי אלי." הוא אמר, קמתי וניגשתי אליו.
"הדבר שיש לנו בדם הודף את גלי השעבוד האלו. אני לא יודע אם יש את זה לעוד אנשים, אבל אני בטוח שזה קיים אצלנו. אני אוציא טיפה מהחומר הזה מהגוף של רובין ואראה לכם אין הוא נראה, למקרה שאתם לא מאמינים לי." אמר וויל והוציא מזרק קטן, הוא לא נתן לי זמן להבין מה קורה וישר תקע אותו באצבע שלי.
הוא הוציא את הבוכנה שהחלה להתמלא בנוזל שחור משונה, ברגע שהוא הוציא את המזרק מהאצבע שלי הנוזל השחור החל להתגבש, הוא הפך לסוג של כדור עם זרועות שחורות שלא הפסיקו לזוז ולנוע.
"זה מבחיל בצורה מוזרה מאוד." ציינה כריס.
"אני מעדיף לקרוא לזה 'משונה'. עשרים קטנטנים כאלו נמצאים בגוף של כל אחד מכם ומגנים עליכם מפני השעבוד. אם נוציא אותם מהגוף שלנו נוכל להציל בקלות את כדור הארץ מפני כוחו של היומן. התכנית שלי היא להוציא את כולם מהגוף שלנו ולשלב אותם לאחד. ברגע שהם יהיו גוף אחד נוכל להניח אותו בקו המשווה או באחד הקטבים ומשם העבודה תהיה שלו." אמר וויל.
"למה דווקא במיקומים האלו?" שאל אבא שלי.
"כי אלה מקומות מרכזיים, משם יהיו לו קל יותר להפסיק את הקסם של היומן." הסביר וויל.
"למה הם נמצאים דווקא בתוכנו ולא בתוך אנשים אחרים?" שאלתי.
"זו שאלה חשובה וחכמה מאוד! ההסבר שלה עלול להיות קצת ארוך, אבל אני אשתדל לקצר אותו," וויל אמר, כולנו הקשבנו בציפייה, "כשמשהו נורא ומרושע כמו היומן נוצר תמיד נוצרת התנגדות טובה. היצורים האלו הם ההתנגדות לכוחו של היומן, פעם הם היו יצור גדול יותר אבל הם התפצלו כדי להגן עלינו, הנבחרים."
"הנבחרים?" שאלה כריס.
"הנבחרים. אנחנו אמורים להציל את כדור הארץ. ככה הוחלט מהרגע שהיומן נוצר. זה נורא מסובך להסביר, ואין לנו זמן רב. אנחנו רוצים להיות נבחרים טובים, נכון? אז בואו נחליט איפה להניח את היצור שלנו, בקטבים או בקו המשווה?" שאל וויל.
"המקום שהכי קרוב אלינו, אני מציעה את הקוטב הצפוני." אמרתי.
"איך זה קרוב אלינו?" שאלה כריס.
"אני אומר שקו המשווה." אמר אבא שלי.
"בקוטב יהיה לו קל יותר לעשות את העבודה שלו, כי פני השטח חלקים." אמר וויל וחייך אלי.
"אני תומכת בוויל, נראה שהוא מבין יותר מכולנו." אמרה כריס.
"אני עדיין מעדיף את קו המשווה." אבא שלי לא וויתר, שאר השוטרים נראו מפוחדים ומבוהלים.
"היי, מה אתם בוחרים?" שאלתי אותם בעדינות.
"אני אומר שכדאי שנקשיב לבחור העתיק…" אמר אחד מהשוטרים.
"אני מסכים עם ג'רי." אמר השוטר השני, השוטר השלישי הצטופף ביניהם וניסה להיראות קטן ללא הצלחה.
"מה אתה בוחר, טום?" שאל אותו אבא שלי.
"אני תומך בג'רי ובדייב. הקוטב הצפוני." אמר השוטר האחרון שאבא שלי כינה טום.
"אז הכל ברור, הקוטב הצפוני." אמר וויל, כריס מיד רצה לשולחן שבפינת החדר ופתחה את המחשב הנייד שעמד עליו. היא הקלידה במהירות כמה דברים וחזרה אלינו כשהמחשב בידיה.
"טיסה ישירה מקנדה לקוטב בעוד שבע שעות, נספיק להגיע לשדה התעופה בזמן הזה. אני לוקחת את הכרטיסים?" שאלה כריס.
"תקני את הכרטיסים. אנחנו טסים להציל את העולם!" צעקתי.