מסך העשן

'ואם היה לי קצת עצוב, למדתי משהו חשוב…' המילים של השיר הדהדו לי בראש, הן לא נעמו לי, הן לא הדהדו כמו הפעמונים שבכנסייה, או כמו שעון מתקתק, אלא צללו לתוך תודעתי ולתוך המוח שלי. הן לא הרפו. הן היו קשות וחדות. היום אחרי זמן רב, אני שומעת את השיר הזה שוב. אחרי שהבטחתי לעצמי להתרחק כמה שיותר ממנו. אני מפחדת. המילים של השיר מזדקרות ופוגעות בי. הן חורטות את עצמן על הזיכרון שלי. זה כל כך כואב. זה לא נגמר. אני עוצמת עיניים ומחכה לפקוח אותן והכל ייגמר. אבל זה לא עוזר. הן נדבקות אליי ומצמידות את עצמן אל ראשי. אוחזות בי ובטירוף שלא מפסיק. הטירוף שלי. אני מתגעגעת. זאת הייתה השייכות שלי אל תומר. כשאני שומעת את השיר אני כמעט ומרגישה את קולותינו בתוך מסך העשן. העשן של המכוניות שגרמו לו להיעלם ממני. העשן האפור והמחניק שלקח אותו. בלי שנפרדנו. אני זוכרת שהיינו שרים את השיר הזה ביחד. באוטו. אולי לא היינו זמרים אבל זה היה מהנה. אני גם זוכרת את הרגעים שהיינו שותקים לרגע, מסתכלים אחד בשני ואז יודעים הכל. אני גם מתגעגעת לשמחה שבערה בי בכל פעם שהייתי הולכת אליו. היינו פשוט מחזיקים ידיים ומרגישים מה זאת אהבה. אני תמיד מצטערת. זה בגללי. אני יודעת עד היום שההורים שלו לא מביטים לי בעיניים. אני דרסתי את הבן שלהם. והוא הלך. עף לשמיים כמו מלאך. כי הוא המלאך שלהם. ואני גזלתי אותו.