לילה פריזאי-לתחרות של אנונימי\ת-יאוי\רומאנס\טרגדיה

זה היה עוד לילה פריזאי. שום דבר מיוחד לא התרחש בו. הרוח הייתה קרה, עדינה. השמיים השחורים, מרוב מנורות ברחובות כוכבים לא נראו.
רק עוד לילה פריזאי נחמד, עם מוזיקה מתוקה בוקעת מבית קרוב יותר. יללת חתול רעב נשמעה פה ושם.
וגיבורנו עמד שם, על הגשר הקטן, מעל למים הזורמים בעדינות. צעיף על צווארו ופרחים בידיו בעוד מעילו הארוך מתנופף עם הרוח הקלה.
ממתין לו.
בקוצר רוח, גיבורנו המתין לאהובו. הוא היה אמור לחזור ממסעו אל מעבר לים, לאחר מספר חודשים בהם לא התראו.
"רק אל תדאג לי," היו מילות הפרידה בנמל התעופה "כי אין ממה לדאוג. אני נוסע לאנגליה, זה שתי דקות שחייה מכאן." הוא צחק בחוש ההומור המעוות שלו.
ועכשיו הוא ישוב ויפגוש אותו.
גיבורנו כבר תכנן את השיחה בראשו. איך הם יפתחו בנשיקה ומילים כמו "כמה התגעגעתי" "אתה נראה מדהים" וכדומה, איך שזה יתגלגל לסיפור חוויות ובסוף לבילוי רומנטי שבתקווה יוביל לאהבה מעשית, כי אחרי הכל, הוא לא נגע בו במשך כמה חודשים. וזה כאב.
ולבסוף, הוא הגיע. באיחור של רבע שעה, אבל הגיע.
אבל לגיבורנו זה לא יכול היה לשנות פחות. "אהוב שלי" היו המילים הראשונות שיצאו מפיו. בחום, ברוך.
"לא." הוא אמר מייד. התחושה הייתה שהאוויר הצטנן בכמה מעלות.
"לא?" גיבורנו חזר על המילה, מנסה להבין.
"לא. אני לא אבוא איתך. אני לא אבלה איתך את הלילה, ולא מחר, ולא לעולם."
"אבל… למה?" ניסה גיבורינו להבין בכל זאת.
"כי… אני אפגע בך." הוא לקח צעד אחורנית. "כי אתה היית כאן חודשים בלעדי. כי אני לא תמיד אחזור."
"למה שלא תחזור?" הלך אליו גיבורינו עוד שני צעדים.
"כי מישהו אחר יקח אותי." הוא אמר בפשטות.
גיבורינו החוויר מיד, מזועזע. "יש לך מישהו אחר?"
"כן." הוא ענה הראש מושפל. "הוא גבוה ממך, הוא חזק ממך והוא מפורסם ממך."
"איך קוראים לו?" שאל הגיבור בטון שקט.
הוא לא ענה.
"איך קוראים לו?!" הוא שאל שוב, צועק הפעם.
"אלוהים. הוא יקח אותי מכאן בקרוב. אני מצטער." הוא אמר והסתובב, רק לאן שרץ.

לאחר כמה ימים, הכותרת הראשית התנוססה על שער העיתון. "נאבק בסרטן במשך שמונה עשרה שנים ונפל בקרב"
הוא מת.
והגיבור שלנו?
הוא אפילו לא ידע.
הוא אפילו לא ידע שלמאהב שלו יש סרטן.