כפיות- פרק 41

"מאיפה הגעת?" הוא שאל אותי כשהוא בוחן את בגדיי. שתקתי, בהיתי בעיניו שלא ראיתי איזה זמן, עיניו ששוב ערפלו אותי, נמאס לי כבר מההרגשה הזו. "את לא עונה?" הוא שאל אותי שוב בקול רגוע. לפחות הוא לא מתנהג כמו מניאק כמו הסיפור עם ירדן, לפחות הוא לא צורח עליי ומטיח בי דברים, לפחות הוא לא מכריח אותי לעשות שום דבר, עדיין. "בואי" הוא אמר בקול רגוע, "בואי תיכנסי, בטח קר לך בחדר המדרגות". הוא זז קצת מהדלת, עדיין מחזיק בידית, ונתן לי להיכנס. צעדתי בצעדים איטיים לעבר הבית של עדי והדלת נסגרה מאחוריי. צמרמורת אדירה העביר בי מראהו של ביתו של עדי, הכל היה מוכר מידי, ולמרות שאנחנו בדרך כלל נמצאים בחדר, ידעתי איך הבית עצמו נראה וסלדתי מכל המראה שלו.
"קחי" אמר לי עדי. הסתובבתי אליו, הוא החזיק בידו כוס שתייה עם קש. "כוס קולה תעודד אותך?" הוא שאל אותי. עדיין שתקתי. הוא הנהן במבט עצוב. הוא חזר אל הבר והניח שם את הכוס ואז התיישב על הספה, עדיין לא זזתי. הוא הסתכל עליי, לקח שלוק מהכוס ואז שם אותה עם השולחן בסלון. הוא חיבר בין שתי ידיו והשעין את גופו קדימה. "תוכלי להגיד משהו? כל דבר?" הוא ביקש. הוא הרים את מבטו אליי והחדיר שוב את הרחמים דרך העיניים שלו. התקדמתי כמה צעדים אליו. "עדן איפה?" שאלתי. הוא חייך חיוך קטן. "הקול שלך.." הוא נאנח, "זה משוגע כמה שהתגעגעתי אליו". "עדי" אמרתי מיד. הוא הנהן. "בחוץ אצל איזה בחורה" הוא אמר לי מיד. באמת מאוד מפתיע. כל דמות הזונה הארסית ששנייה לפני שהוא פתח את הדלת נכנסה אליי, יצאה כאילו לא הייתה, הייתי השברירית שיצאה מהבית של עדי פגועה וכאובה, פגועה מהקשר היחיד שבאמת הרגשתי שעושה לי טוב.
"חדר השינה ימינה" אמרתי לו בקול חלש. הוא הרים את מבטו אליי ולא הבין. "אני לא צריך סקס" הוא אמר לי. פערתי את עיניי, הסתכלתי עליו במבט תמים. "אתה רק רוצה לדבר?" שאלתי בקול חלש. הוא הנהן אליי. "אני יכולה לא להסכים?" שאלתי מיד, "ואולי לעשות את העבודה שלי וללכת?". "העבודה שלך.." הוא נאנח, "היא כבר מזמן לא העבודה שלך. זה שעדן סחט אותך עד היום ואת מחויבת להחזיר חוב לא אומר שזו העבודה שלך. את כבר טובה יותר מזונה שתיכנס למיטה בשביל כסף. אני נותן לך פה הזדמנות לדבר איתי רגע בלי למכור את הגוף שלך, לא תקפצי על ההזדמנות הזו?". "שיחה תכאיב לי יותר מסקס" אמרתי מיד, "קשה לי לדבר עם אדם בוגד". הוא קבר את ראשו בין ידיו. "אני מצטער" הוא שאל בקול חנוק, שמעתי את דמעותיו חונקות את הגרון, "את הבחורה היחידה שאי פעם אהבתי ככה, אפילו אותה לא אהבתי כמו שאהבתי אותך. אני מצטער על ששיקרתי לך בקשר למערכות יחסים אחרות, אבל כשהיא נישקה אותי לא הרגשתי כלום, זה הפתיע אותי. לא התכוונתי שתהיי שם, לא ידעתי שתהיי שם, לא ידעתי שזה בכלל יקרה. זה נשמע הכל כל כך תירוצים מטופשים אבל אין לי אינטרס לשקר לך כרגע. אני צריך את הסליחה שלך כי אני לא יכול לעבור הלאה". צעדתי שני צעדים והתיישבתי בכורסא שהייתה מולי. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. הוא נאנח ואמר שהוא לא יכול לשכוח מהכאב שזה גרם לי, שהוא יודע כמה נפגעתי וכמה לא הגיע לי, בטח לא אחריי כל האמון שהיה בינינו. הוא חידד את העניין שהוא לא מסוגל לעבור הלאה ולנסות לשקם את עצמו בלי להתנצל מולי, בלי לקבל את ההזדמנות לשיחה אחרונה.
"אם אני אגיד לך שאין לי מה לומר זה יספק אותך?" שאלתי אותו. לא יכולתי להרים את עיניי ממבטי ברצפה, לא יכולתי להסתכל בגופו ובעיניו, זה היה יותר מידי קשה. לא יכולתי להיות איתו באותו חדר כי אף פעם לא נפגעתי ככה מבנאדם כמו שנפגעתי ממנו. כשאתה באמת מכניס בנאדם ללב, אז כל פגיעה קלה יכולה למוטט אותך. עדי היה הבנאדם היחיד שבאמת התאהבתי בו בחיים, וגם הוא בגד בי כמו כל השאר, גם הוא וויתר עליי. "בואי אחריי" הוא אמר לי. הוא קם והתחיל ללכת, קמתי אחריו בלי לשאול שום דבר. הלכנו לחדר השינה של עדן, זה צימרר אותי בשנייה הראשונה שהגעתי לשם, אבל זה היה אחרת. המיטה הייתה מסודרת יותר, הריח של המצעים הזכיר לי ריח אחר, את הריח בבית של עדי. הוא כנראה תיכנן את זה וגרם לכך שהמצעים יהיו שלו, שאני ארגיש יותר טוב שם. "שכבי שם" הוא אמר בקול רגוע ונגע במרפקי. עשיתי את מה שהוא אמר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי את הכוח לזה ואין לי את היכולת, אני חייבת למלא אחר הדרישות שלו כדי שהיום האחרון הזה באמת יהיה האחרון. הוא עמעם את האור, המנורה שמאירה על כל החדר עוממה לאור חלש. נשכבתי לאחור, שמה את גבי על הכריות. הסתכלתי על תנועותיו. הוא התקרב לאט אל המיטה, רגליי היו בין שתי רגליו. נשענתי לאחור, הוא התקרב אליי, נשימתו הייתה קרובה אליי. "את זה את זוכרת?" הוא שאל אותי והניח את שפתיו בעדינות על שפתיי. הוא התחיל לנשק לשפתיי, לא יכולתי להתעלם מהתחושה הנעימה שמגע שפתיו עשה. לשונו הגיעה אל פי, ערפלה אותי וגרמה לי לאיבוד חושים מטורף. הזמן עצר מלכת. הנשיקה שלי ושל עדי, אחרי הכל, הכניסה אותי לגעגועים ענקיים. "ואת זה?" הוא שאל אותי אחרי שהתנתק ממני. הוא התקרב אל צווארי ונישק לו, עצמתי את עיניי באותו רגע, התנועות שלו עושות לי את זה יותר מידי, כל תנועה קטנה שלו מגרה לי חלקים אחרים בגוף, לא יכולתי לשלוט בעצמי. "אז לא, אם תשתקי זה לא יספק אותי" הוא אמר לי והחדיר את מבטו אליי, "אם תהיי חזרה שלי זה יספק אותי". הוא שוב נישק לשפתיי. תפסתי חזק בחולצתו, שפתיי כבר לא היו בשליטתי, הלכתי לאיבוד עם המעשים הבטוחים של עדי.
"עדי" אמרתי לו כשהכל נגמר, אני חושבת שזה היה הסקס הכי טוב שלנו, כל פעם אני חושבת שהאחרון היה הכי טוב, הוא עוד מצליח להפתיע. "מה?" הוא שאל אותי כשהוא מלטף את ידי. חייכתי חיוך קטן, לא חשבתי שככה ייגמר הערב, בטח שלא חשבתי שיעלה לי חיוך על הפנים באיזשהו שלב בערב. חייכתי כי הכל היה טוב, אבל בפה שלי עמדו מילים קשות. "אתה מרוכז עכשיו?" שאלתי. "כשאת איתי אני אף פעם לא מרוכז" הוא אמר מיד. שוב חייכתי. "אז תתרכז רגע" ביקשתי. למרות שהייתי ערומה מתחת לשמיכה וזה יכול לשגע אותו, הצמדתי את השמיכה אליי והרמתי קצת את ראשי, נשענתי על אחוריי המיטה. "כן, זה היה מדהים" התחלתי ואמרתי, "אבל אני לא רוצה להיכנס לזה שוב. אני חושבת ששנינו היינו צריכים את זה כי היינו צריכים לעזור קלוז'אר לקשר שנגמר רע, וכנראה הקלוז'אר היחיד יתבטא טוב בסקס, אבל אני באמת מעדיפה שלא נחזור להיות זוג, זה לא נכון לנו. אם כן תסכים להיות איתי בקשר כידיד אני אשמח, ואם לא אז אני אבין, אבל למערכת זוגית נוספת שלנו לא כדאי להיכנס" אמרתי לו. מעולם לא היו שומעים אותי אומרת את המשפטים האלה, מעולם לא הייתי כנה כל כך עם בנאדם. אני כן אוהבת אותו אבל המציאות הכתה בי, ידעתי שאני לא יכולה באמת להיות איתו. הכל היה מדהים איתו, והוא כן חשוב לי, כמה שניסיתי להדחיק את זה בתקופה הזו, אבל אני חושבת שגם הוא יודע שלא טוב לנו לחזור ולהיות יחד, זה רק יעשה רע. "את יודעת משהו.." הוא נאנח, "את צודקת". ליטפתי את ראשו, הוא העניק לי הרבה במעט הזמן הזה, את האפשרות להתחיל ולהתאהב, את החזרה בלהאמין בבנאדם. "לא טוב לי להיות כרגע במערכת יחסים" אמרתי לו מיד, "עם אף אחד. אני זקוקה לתקופה של לבד אחרי שאתה יוצא מכמה שנים שסקס זה רק כלי. אני צריכה למצוא מה אני ומי אני, ורק אז להתחייב שוב לבנאדם". "אני באמת מבין אותך" הוא אמר לי רגוע, "אני באמת רק רוצה שיהיה לך טוב". התקרבתי אליו ונישקתי שוב לשפתיו, נשיקה קטנה. "זו הייתה נשיקת פרידה, מה שהיה צריך לקרות כנראה מזמן" צחקתי. הוא חייך חיוך גדול וליטף את לחיי. "אני יודעת שמאוחר אבל תוכל להקפיץ אותי עכשיו לאנשהו?". הוא הנהן אליי. קמנו והתלבשנו, צעדנו שקטים אל כיוון הדלת. "עכשיו תספרי לי איפה היית?" הוא חייך אליי כשהוא פותח את הדלת, השעה הייתה שלוש בלילה. "בלונדון" חייכתי, "בסוף שבוע של חופשה".