כפיות- פרק 40

want to fly 17/05/2014 1219 צפיות 7 תגובות

"אז היה מדהים" אמרתי בחיוך לשגיא כשישבנו בטרמניל E מחכים לעלייה למטוס. אכלנו ביחד אמ אנד אמ שקנינו בשדה התעופה. זה היה נורא טעים, סוג שאין בישראל. "הכי טעימים לי הירוקים" הוא צחק, "משאירים לי צבע בפה ואז חושבים שאני מוזר" הוא חייך אליי בשיניים מלאות בשוקולד. לא יכולתי שלא לצחוק. "אני דווקא בגלל זה אוהבת את החומים" אמרתי מיד ולקחתי ביס באחד מהם, "מאוד דומים לצבע של שוקולד ולא עושים לי הרבה צבע בפה". "אז את בחורה שהולכת על מה שבטוח" הוא חייך אליי. צחקתי והנדתי את ראשי לשלילה. צחקתי על זה שהוא חושב שאני אחת שלא לוקחת את האתגרים בחיים, כי זה מאוד שונה מהאופי שלי, פשוט בשוקולד זה אחרת. "מה ההרפתקאה הכי גדולה שאי פעם רצית לעשות?" הוא שאל אותי. בדיוק שמעתי את מערכת הכריזה מדברת על הטיסה שלנו וראינו אנשים מתחילים להיאסף בתור לכניסה למטוס. "בוא" חייכתי אליו. סגרנו את השוקולד והכנסנו לתיק שלו ואז נעמדו בתור עם שלוש המזוודות, שהיו מפוצצות יותר משבאו לפה. "אני חושבת שההרפתקאה הכי גדולה שאי פעם רציתי בחיים זה לעשות בנג'י" אמרתי לו מיד, "כמה שזה מסוכן, ואני יודעת שזה מסוכן, אבל יש משהו מדהים בעינייי בקפיצת ראש אל שום מקום ואז לדעת שאתה לא מאבד את החיים. זה בעיניי שחרור יותר גדול מצניחה חופשית". הוא הסתכל עליי מופתע. "באמת?" הוא שאל והתקדם עוד צעד אל עבר הדיילות, "דווקא בעיניי צניחה חופשית מדהימה יותר מבנג'י". הנדתי את ראשי לשלילה. "זה תמיד היה חלום" אמרתי לו, "מתישהו הוא יתגשם".
כשהתיישבנו בשני המקומות שלנו, הוא התיישב ליד החלון כי הוא אמר שהוא כנראה ישען על המטוס וכך אני אוכל להישען עליו כשנינו נישן, כי איכשהו במזל הטיסה הזו יצאה בשעת הלילה שבמילא היינו אמורים לישון בה. חייכתי אליו ושנינו התיישבנו ושמנו את החגורות, חיכינו שהטיסה תתחיל. "מילים אחרונות ללונדון?" הוא אמר לי בחיוך שובה. "אני אבוא שוב" אמרתי מיד. צחקתי והוא נתן לי נשיקה קלה בראש. "את לא מבינה, באמת לא מבינה כמה החופשה הזו עשתה לי טוב". חייכתי חיוך ענק. "אני חושבת שלי יותר ממך, ואני מודה לך על כל דבר בחופשה הזו, כל שיחה וכל מתנה, ועל כל רגע שלנצח יהיה לי בזיכרון. זו החופשה הנורמלית הראשונה מזה אולי שבע שנים, ואני לא חושבת שתהיה לי אי פעם את האפשרות לגמול לך על זה, ואגיד תודה עוד אינספור פעמים ואעריך את זה שאתה בחיים שלי". הוא החזיק לידי ונישק אותה ואז חייך חיוך ענק. הטייס בדיוק התחיל לדבר, אמר את זמן הטיסה ואז איחל לכולנו טיסה נעימה. המטוס התחיל לזוז על המסלול שלנו, גם אני וגם שגיא ישבנו בשתיקה. ראשי הונח על כתפו, שנינו נרגעים, הידיים שלנו עדיין אחזו האחד בשני. "הגיע הרגע" אמרתי לו בלחישה כששמעתי את המנועים מתחילים להשמיע קולות חזקים. "עוד כמה שניות" הוא חייך אליי. המטוס התחיל את דרכו על המסלול ואז ניתקו גלגלי המטוס, עלינו לאוויר. נפרדתי מלונדון בחיוך והרבה אהבה, מודה על אחת החופשות הכי טובות של החיים שלי.
ישנתי אני חושבת קרוב לארבע שעות, שגיא לעומתי היה ער יותר. הוא כן אכל את ארוחת הערב שהגישו, אני לא. אני נרדמתי על כתפו וממה שהוא סיפר לי הוא העביר בעדינות את ראשי לברכיו כדי שיוכל לאכול. במשך שאר הטיסה הוא המשיך ללטף את ראשי. "מה עשית כשישנתי?" שאלתי אותו בחיוך. "בהיתי בך ישנה" הוא צחק, "וראיתי סרט, דווקא סרט נחמד". חייכתי אליו והרגשתי את העייפות נוחתת עליי שוב. "אתה לא רוצה לישון?" שאלתי אותו בקול חלש, לא רציתי להעיר את האנשים שישנים מצדדינו ומלפנים ומאחור. "אני כן, אבל במקום נורמלי, אני לא ממש טוב בלישון בטיסות". "אז למה לא הזמנת כרטיס במחלקת עסקים?" שאלתי בחיוך, "שם ישנים טוב" צחקתי. "העדפתי לשמור את הכסף לקניות במקום לטיסה, מילא הייתה טיסה ארוכה אבל חמש שעות וקצת אני יכול לשרוד בכיסא, בעיקר כשיש אותך" הוא חייך וליטף את כתפי. צחקתי. "לא נשאר הרבה" אמרתי לו, "בוא נדבר קצת עד שננחת". "את נראית קורסת מעייפות, זה בסדר אני עם מוסיקה, נדבר כשניסע אליי הביתה". "אני ישנה אצלך?" שאלתי מופתעת בחיוך. "נסיים עוד לילה בכפיות, מה רע" הוא חייך. ממש לא רציתי להתנגד. שמתי שוב את ראשי על כתפו והוא חיבק אותי מאחור ונשען אחורה עם ראשו, גם הוא עצם עיניים. שמתי את ידי על בטנו ואת הרגליים העליתי למושב שלי, הצלחתי להיכנס אליו כמו בובה מניאטורית, זה הפתיע אותי. נשארתי ככה עד שאמרו לנו לחזור לשים חגורות כי הנחיתה בקרוב. הכי כיף לי להיות קרובה אליו ככה.
בשדה התעופה הלכנו אחרי נחילי האנשים לעבר קבלת המזוודות, התגעגעתי לנמל תעופה בן גוריון, הוא מסודר להפליא. חיכינו ליד המסוע של המזוודות שלנו והן הגיעו אחת אחרי השנייה, מזל שהיה לנו מחשבה לסמן אותן עם סרט לפני ששלחנו אותן. אספנו את כל השלוש ויצאנו לכיוון החניות, שגיא השאיר שם את הרכב. הדלקתי את הטלפון כשצעדנו לכיוון האוטו, הגיע הזמן להתחבר מחדש לעולם, אני צריכה במילא להתייצב מחר על הבוקר במשרד, זה היה רק חופשה לסוף שבוע. "כבר מתחברת?" הוא צחק. "אין לי ברירה" חייכתי אליו, "עבודה". "מכיר את זה מקרוב" הוא אמר לי בחיוך ענק, "הייתי בדיוק כמוך, כשיש מחויבות לעבודה כמו זו אז זה הכי ברור בעולם".
כשהתיישבנו באוטו, אחרי שראיתי את המייל האחרון ומלא ההסברים מירדן על מה שעוד הלך בשישי בבוקר, כי משום מה הוא גם מתייצב בשישי בבוקר, הטלפון שלי צלצל. "לא נותנים לך שתי דקות הא?" צחק שגיא והתניע את האוטו. הסתכלתי במספר וסירבתי לענות. "הכל בסדר?" הוא שאל כשראה שאני קפואה מול הטלפון. הנהנתי. "הלו" אמרתי בקול איטי. "לאן נעלמת ביומיים האחרונים?" שאל אותי עדן. נשמתי נשימה עמוקה. "לא הייתי בארץ" אמרתי לו. "מה זונה כמוך עושה בחו"ל? מאיפה יש לך כסף?" הוא אמר לי. עצמתי עיניים ורציתי למצוא מקום לקבור בו את עצמי, למה הוא חייב להרוס כל חופשה טובה וכל יום טוב. "עוד שעה כזה את פה?" הוא שאל אותי. "נקווה שאגיע עד אז לעיר" אמרתי לו. "כשתגיעי תעלי למעלה, לדירה שלי, את יודעת איפה היא" הוא אמר לי. "כן.." נאנחתי. "יופי, ביי" הוא אמר וניתק, לא היה לי פנאי להגיב.
שגיא עצר את האוטו בצד הדרך. "מי הבן זונה?" הוא אמר לי מיד. "עדן" אמרתי לו ולא הסתכלתי עליו, הפנים שלי היו קפואות, "אני צריכה להתייצב שם בשעה הקרובה, ישר כשנגיע לעיר". "למה לא סירבת?" הוא שאל אותי. "אני חייבת" אמרתי לו, "זו הפעם האחרונה שאני אהיה חייבת לבוא אליו, אחרי זה הכל נגמר. זה תשלום חוב" אמרתי לו בקול כאוב, "אבל אני אתעודד בזה שזו הפעם האחרונה שאצטרך לעשות את זה". "את תהיי בסדר?" הוא שאל אותי דואג ושם את ידו על הירך שלי. הנהנתי אליו. "רק בוא ניסע, אני רוצה לסיים עם זה".
הנסיעה עברה בשתיקה, לא היה לאף אחד מאיתנו מה להגיד. עדן הצליח בעוד משימה בתת מודע וזה לדכא נסיעה וטיסה שלמה ולהחזיר אותה לנקודת ההתחלה, להבין שאני בסה"כ ותמיד אהיה זונה ולא אצא מזה, שתמיד יוכלו להרוס לי את כל השמחות כי יש לי מחויבות מיניות לאנשים כאלה ואחרים. הוא הזכיר את זה שהקשר שלי ושל שגיא הגיע רק משם, זה הכניס לי את כל מה שאני כבר רציתי לשכוח ולהדחיק, לא לזכור יותר אף פעם. הוא הזכיר לי שהקושי לצאת מתדמית הזונה תמיד ישחק תפקיד, ותמיד במקום קטן אני אהיה אותה מושפלת שמוכרת את הגוף שלה, זו שלעולם לא תוכל לממן שום דבר בחיים שלה ותמיד תהיה תלויה בגוף שלה כדי להתפרנס, זו שלעד תחיה בצורה מזוויעה. דמעות חנקו את גרוני, סירבתי לבכות, היה לי טוב מידי ביומיים האלה שזה הדברים היחידים שאני צריכיה לחשוב עליהם. אדווה, תתפקסי, בבקשה.
"זה הרחוב?" הוא שאל אותי. לא שמתי לב שבכלל הגענו לעיר, לא שמתי לב בכלל שהגענו לאיזור של עדן. "כן, שגיא אני מצטערת" אמרתי לו בעיניים עצובות. "זה באמת בסדר" הוא חייך אליי חיוך אמיתי, ידעתי שהוא באמת מתכוון לזה, "אני רק חושב שזה באמת לא מגיע לך, ואני שוב רק רוצה שיהיה לך טוב". נישקתי ללחיו. "אשמח אם תשים את המזוודות אצלך, אני אעבור אצלךהרבה יותר מאוחר. לבנתיים קח את זה" אמרתי והורדתי את הצמיד שלנו מהיד שלי. הוא הסתכל עליי מופתע. "אני לא רוצה שיקחו לי אותו, שהוא ייפול לי או יאבד לי או יהרס, אני רוצה שתשמור לי עליו ומחר על הבוקר אשים אותו שוב ומהרגע הזה לא אוריד אותו. לא מגיע לעדן שאגיע אליו עם תכשיט, יפה וטהורה כמו שהייתי ביומיים האלה. מגיע לו שאבוא מפלצת כי הוא מפלצת בעצמו ואסיים עניין". הוא הנהן מיד, חיבק אותי חיבוק חזק ואז יצאתי מהמכונית. הוא נסע והשאיר אותי לחשוב על כל מה שעובר עליי.
כשדפקתי על דלת ביתו של עדן נשמתי נשימה עמוקה והבאתי את המבט הארסי בחזרה אל עיניי. הדלת נפתחה לאט ואיתה לקחתי צעד אחד אחורה. "מה.." הסתכלתי מבוהלת. בפתח הדלת עמד עדי, מסתכל עליי בפרצוף רגוע ומחייך חיוך קטן. "הוא נתן לי גם את הפעם האחרונה" הוא אמר לי מיד, "הוא הבין שאני חייב לפגוש אותך".


תגובות (7)

אומיגאד. היא לא עייפה אחרי הטיסה? אומיגאד. מושלם תמשיכיי 0:

17/05/2014 23:21

:O
מה עובר על הבנאדם?!
תמשיכי!!

17/05/2014 23:23

אימאל'ה מה עובר עליו.. תמשיכיי!!!!!!!!!!!!!!

17/05/2014 23:28

יואוווו תמשיכיייי

18/05/2014 01:13

תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

18/05/2014 01:34

אויימיגאדד תמשיכייי דחוףףףף

18/05/2014 08:15

אמאאא מושלםםם תמשיכיייי מידד!!

18/05/2014 12:06
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך