הערב שלנו

"חייל יקר שלי." אמרתי אל כתפך, ודמעותיי מכתימות את מדייך.
"גיבור אהוב שלי." אמרתי, מנסה לארגן את מחשבותיי.
"הסיבה לחיים שלי." המשפט האחרון יצא קודר בצורה נורא.
זה היה אמור להיות הערב שלנו.
היינו אמורים לצאת, לבלות ופשוט לשכוח מהכול.
אבל במקום זה, אנחנו עומדים באמצע שום מקום ואני בוכה את חיי על הכתף שלך.
אני לא יודעת למה, אבל לראותך אותך במדים ההם, שבר את ליבי.
תמיד ידעתי שיש את האפשרות הזו שלא תחזור, שנינו ידענו שהאפשרות הזו קיימת.
אבל מעולם לא חשבתי שאני אהיה זו שדינה נגזר.
הייתי בטוחה שכול עוד תשרוד את השירות, הכול יהיה בסדר.
חשבתי שנוכל להנות ביחד, עד שנהיה מוכנים להתמסד, ואחרי זה, משפחה.
טוב, משפחה המורכבת משנינו, כי כולם יודעים שילדים קטנים הם לא הקטע שלי.
אבל הינה, אתה עומד פה, ואין עוד סכנה, טוב, לפחות לחייך.
אך חיי, הם אוזלים במהירות מפחידה.
אבל זה לא הזמן למסיבת הרחמים שלי, אני צריכה להתאפס על עצמי, ולחייך, לשאול מיליון אחת שאלות, ופשוט להיות מאושרת ממה שיש לנו כרגע.
כי אם אני אחשוב על זמני המתקצר, אני עוד אפלוט הכול וזה יהרוס את הזמן המועט שנשאר לנו.