מלודיות – פרק 5

"היי, דני!" צעקתי לדני, שכרגע ירדה מהמכונית, והיא הסתובבה.
"בוקר טוב, מיד." היא אמרה והתקרבה וכיווני.
בזווית העין יכולתי לראות את שרלוט מנשקת את מת'יו, ושניהם היו צמודים לצד רכבו של מת'יו.
"מה את לומדת עכשיו?" דני החזירה את תשומת ליבי אליה.
"פיזיקה. ואחר כך צרפתית."
"בא לך להבריז?"
"יהיה לי לכבוד להבריז איתך, דני ג'ונס." צחקתי.
"בואי." היא תפסה בידי.
"לאן אנחנו הולכות?" שאלתי.
"להכיר לך את החברים שלי." היא ענתה, ושתקתי.
נתתי לה להוביל אותי לאחורי בית הספר. נכנסנו דרך הגדר ל'זולת' המעשנים והתיישבנו על אחת הספות הישנות והבלויות.
"את מעשנת?" שאלתי.
"לא." היא ענתה.
"מה קורה דני?" חבורה של בערך 4-5 בנים נכנסה אל הזולה וצעקה. הם שתקו כשהם ראו אותי.
"היי, את חדשה פה?" אחד מהם, שלומד איתי היסטוריה, שאל אותי.
"אני בכיתת היסטוריה איתך." אמרתי, וצחקתי מהבדיחה של עצמי. הוא הסמיק.
"אופס." הוא אמר, מובך.
"זה בסדר. ג'קסון, נכון?" שאלתי.
"כן, ואת?"
"רובי."
"היי, אני מכיר אותך, לא?" ילד בלונדיני שאל.
"כן, אני מכיר אותך! את במקהלה!" הוא אמר. עכשיו זה היה תורי להסמיק.
"לא מבחירה." ניסיתי להצדיק את עצמי. הוא צחק.
"ג'ונתן." הוא הציג את עצמו, והתיישב לידי. דני בינתיים קמה והתיישבה בספה מולי, עם עוד שני בנים שלא הכרתי.
הם התחילו לדבר על כל מיני דברים שלא כל כך עניינו אותי, אז לא הקשבתי. אבל עדיין, לא האמנתי שאני נמצאת פה, עם הספורטאים. בדרך כלל, אם הספורטאים ראו אותי במסדרון, הם היו מתעלמים, או מציקים לי. חזרתי לפוקוס כששמעתי צחקוקים. בכניסה עמדו מת'יו, וצמודה אליו ומצחקקת, שרלוט. היא הפסיקה לצחוק כשהיא שמה לב אליי.
"מה היא עושה פה?" היא אמרה בגועל.
"יושבת." אמרתי.
"אף אחד לא רוצה אותך פה." היא אמרה.
שתקתי.
"זה לא נכון. אני רוצה אותה פה." דני אמרה.
"אבל לאף אחד לא אכפת מהדעה שלך." שרלוט אמרה.
"גם אני רוצה אותה פה. כולנו רוצים אותה פה." ג'ונתן אמר. למה לעזאזל הוא אמר את זה? אני בקושי מכירה אותו.
שרלוט שתקה ושלחה אליי מבט רצחני. היא ומת'יו התיישבו על הספה הפנויה.
"אז, רובי, למה את נתקעת במועדון המקהלה?" אחד מהספורטאים, מייק אני חושבת, שאל אותי.
"30 בהתנהגות." גיחכתי.
"מה?!" הספורטאי הרביעי, שאותו לא הספקתי להכיר, אמר. הוא נראה מאיים ושיערו היה קצוץ.
"איך לעזאזל הצלחת לקבל 30 בהתנהגות?" הוא שאל.
"המורים שלי ממש לא אוהבים אותי. כמה אתה קיבלת בהתנהגות?" שאלתי.
"75. אבל אני לא מפריע או עושה בעיות." הוא אמר.
"אז איך קיבלת 75?" שאלתי.
"נכון המזכירה החדשה שפיטרו לפני שבוע? התמזמזתי איתה," הוא אמר,
"המנהל איים עליי שהוא יעיף אותי בגלל זה, אז הצטרפתי למקהלה." הוא חייך.
"אבל אתה לא היית אתמול בפגישה." אמרתי מבולבלת.
"לא היה לי כוח לבוא. אגב, קוראים לי קליי." הוא אמר.
רציתי להגיד משהו, אבל נקטעתי על ידי הצלצול שהודיע על תחילת ההפסקה.
"אני מתה לאכול. את באה, רובי?" דני שאלה. הנהנתי וקמתי, נפרדת מהספורטאים, שהמשיכו לשבת במקומם. נכנסנו אל בית הספר ולקפיטריה.
"תביאי לי המבורגר. הלכתי לתפוס לנו שולחן." דני אמרה והלכה. עמדתי בתור לאוכל ולקחתי שני מגשים.
"פיצה והמבורגר." אמרתי לעובדת הקפיטריה. היא שמה את האוכל על המגשים וגם שני בקבוקי מים.
יצאתי מהתור, וחיפשתי בעיניי את דני.
"את מפריעה לי לעבור, פריקית." שרלוט נעמדה מולי, ומת'יו צמוד אליה.
"שר…" מת'יו ביקש.
"לא. שהיא תזוז מהדרך. זוזי מהדרך!" היא התעצבנה.
"לא." אמרתי.
"מה אמרת?" היא הופתעה.
"אמרתי שלא." חזרתי על דבריי. היא האדימה ושפתיה התהדקו לקו ישר. היא דחפה אותי, מפילה את מגשי האוכל, והתעסקה עם המכסה של כוס הברד שהייתה בידה בעצבנות, ולפני שיכולתי להגיב, תכולת כוס הברד נזרקה עליי.
"חתיכת מטומטמת! מה עשית?" דני, שסוף סוף נזכרה להתערב, צעקה על שרלוט. בכלל לא עניין אותה שכל הקפיטריה צפתה בנו.
"היא לא זזה מהדרך שלי." שרלוט אמרה בפשטות.
"לא עושים דברים כאלה לחברות שלי." דני התעצבנה.
"בואי דני. זה לא שווה את זה." אמרתי לדני. מבחוץ נראיתי עצבנית, אבל בפנים שמחתי. כל כך הרבה שנים לא קראו לי ככה. כל כך הרבה שנים לא היו לי חברים. במיוחד לא אנשים שאני מכירה רק יומיים.
"ביי, כלבה." סיננתי מבין שיני לשרלוט. דני ואני הסתובבנו ויצאנו מהקפיטריה, ויכולתי להרגיש את עיניו של מת'יו נעוצות בגבי.
"בואי, יש לי בגדים להחלפה בלוקר." היא משכה אותי לעבר הארונית שלה, ופתחה אותה. היא הוציאה משם שקית ובה בגדים, והלכנו לשירותים.
"קחי." היא נתנה לי את השקית, ונכנסתי לאחד מתאי השירותים על מנת להחליף את בגדיי הרטובים. הורדתי את מכנסיי, ושמתי את המכנסיים שדני נתנה לי. הם היו גדולים עליי מעט ורפויים, אבל אני חושבת שזה היה בכוונה. הורדתי את החולצה השחורה שלי ושמתי את החולצה של דני.
"דני!" אמרתי בפאניקה.
"מה?" היא נבהלה.
"הבאת לי גופיית בטן!" אמרתי.
"נו, ו..?" היא אמרה.
"אני לא הולכת עם גופיות בטן. ובמיוחד לא צמודות." אמרתי.
"תצאי שניה." היא אמרה. פתחתי את דלת השירותים, נותנת לה לראות את גופי.
"מה הבעיה?" היא שאלה.
"רואים לי את העצמ-" אמרתי, אבל נקטעתי על ידי מת'יו, שפתח את דלת שירותי הבנות.
"היי, אני ממש מצטער על שר.." הוא עצר כשהוא ראה אותי. כיסיתי מהר את גופי בשתי ידיי.
"לוט."
הסמקתי. לא האמנתי שמת'יו, אחד השונאים הכי גדולים שלי, רואה אותי ככה. וגם מנסה להתנצל בפניי.
"אופס, סליחה." הוא אמר, שם לב כמה הובכתי מהמצב. הוא פשט את מעילו והושיט אותו לי.
"קחי." הוא אמר. לקחתי את מעילו ולבשתי אותו, והוא בינתיים יצא מהשירותים.
"מה לעזאזל קרה הרגע?" דני שאלה אותי.
"בכנות, אין לי מושג." אמרתי.
"אוקיי." היא אמרה.
"שמעתי מה שקרה, רובי. את בסדר?" הפעם זה היה תורו של מייסון להתפרץ לשירותים.
"ממש צריכים להתקין מנעול פה, או משהו." אמרתי, וצחקנו.
"וכן, אני בסדר." אמרתי.
"ממתי את בנבחרת הפוטבול?" הוא אמר בציניות, מתכוון למעיל הפוטבול שלבשתי.
"מת'יו נתן לה אותו. מוזר, נכון?" דני אמרה.
"לא כל כך," מייסון אמר. שלחנו אליו מבטים שואלים.
"אחרי שיצאתן מהקפיטריה, מת'יו התעצבן על שרלוט. הם נפרדו." מת'יו אמר.
"מה?!" אני ודני צעקנו ביחד.
"אתה רציני?" שאלתי. הוא הנהן.
"פאק. טוב, נדבר. ביי!" אמרתי, לאחר שהיה צלצול.
"חכי, תביאי לי את מספר הטלפון שלך, שנוכל לדבר בשיעור." דני עצרה אותי, והגישה לי את האייפון השחור שלה. הקלדתי את המספר במהירות והתפזרנו, כל אחד לכיוונו.
שאר השיעורים עברו במהירות, כי דיברתי בכולם עם מייסון ודני. כששמעתי את הצלצול לסוף היום, עליתי לחדר המקהלה (קומה אחרונה, סוף המסדרון, צד ימין!) עם דני ומייסון, והתיישבנו באותו מקום כמו בפעם הקודמת. לינדזי נכנסה כעבור עשר דקות, כשהכיתה כבר הייתה מלאה.
"צהריים טובים!" היא אמרה בעליזות. שוב, אף אחד לא ענה לה.
"היום אנחנו נעשה את האודישנים!"