ילדה מושתנת

חיפשתי את המכתב הזה, אבל לא מצאתי אותו. אולי זה טוב ואולי זה לא, ומתוך המכתב אני זוכרת את שלושת המילים הראשונות : "את ילדה מושתנת"
המילים האלו נכתבו לפני חמש שנים, כמה השתנה מאז.
אני זוכרת ילדה בודדה, קטנה, חלשה. אני זוכרת את הילדה שקבלה כינויים כמו "עכברת ביוב" או "פלצנית"
אני זוכרת את הילדה הזאת שהושפלה מול כל הכיתה, כשהמורה הייתה שם. זה היה מטופש, הסיבה שבגללה היא הושפלה. אבל כשאת ילדת כאפות בת אחת עשרה…
לפעמים עולה הרצון של נקמה, אבל נקמה זה לטיפשים. יש את הילדה הזאת מגאליס שמתכננת נקמה כבר שנים ואני צוחקת עליה כי היא לא התבגרה, אבל במקום כלשהו גם אני רוצה לנקום.
אני רוצה לראות את הבני זונות האלה, אני רוצה לראות אותם חלשים. לא משנה מתי, או למה, פשוט חלשים.
אבל אנשים מתבגרים, ומי שהייתי הוא לא מי שאני עכשיו.
אולי אני עדיין חלשה, מי יודע. יכול להיות שהחברים שלי הם ילדי כאפות כמוני שהתאחדו אבל אין ספק שאני אוהבת אותם. כמה טוב להיות פרח קיר*.
ולילדה הזאת שכתבה לי מכתב בפייסבוק לפני חמש שנים, זאת קראה לי ילדה מושתנת וכנראה היא זאת שכתבה "מכתב אהבה" במטרה להשפיל אותי, הרי זה היה כתב של בת, וזה היה הכתב שלך, ואני לא באתי, אז כנראה שבמקרה הזה ניצלתי. רציתי להגיד לך שאת מסכנה. את עשית לי את המוות, כשעזבת אותנו הייתי האדם הכי מאושר בעולם, כשחזרת נמלאתי פחד. את פצעת אותי, השארת לי צלקת שלעולם לא תיעלם. רוב השריטות שלי הן בגללך, את אשמה, אשמה אשמה. את ילדה מסכנה, זיינת מסכנה, את סתם ילדת פח שלא יצא ממנה כלום, תישאר לבד. כשתחפשי סטוצים אף אחד לא ירצה אותך כי את מכוערת, ומסכנה. לא אכפת לי מהסיפור שלך, אני לא יודעת מה הסיפור שלך, אבל את עשית לי את המוות ואני שונאת אותך. לא אכפת לי כמה זמן עבר. את גרמת לי להתבייש בדבר שאני הכי גאה בו, את, ועוד אחת שעזבה אבל עזבי אותה, היא טיפשה אפילו יותר ממך, אבל היא נעלמה מספיק זמן בשביל שאני לא אפחד שתחזור.
אני לא יכולה לשכוח את החזרה שלך, אני לא מצליחה להאמין שבכלל בכיתי בגללך, אה כן… כי הייתי ילדה בת שתיים עשרה וממש פחדתי שתעשי לי את המוות, תשאירי לי עוד צלקות. אני זוכרת את סוף השנה, אני לא יכולה להגיד איפה זה היה, מתי זה היה ולמי זה היה… אני פשוט יכולה להגיד לך שהרסת את הכל, בגללך הלכתי מוקדם, בגללך הייתי בטלפון שלי כל שנייה בשביל לא לשים לב אלייך, את אשמה. אשמה אשמה. אני שונאת אותך.
את לא היחידה כמובן, אבל מה שאת עשית היה יותר מידי, וכשאחרים עשו הייתי בוגרת מספיק בשביל לצחוק עליהם בחזרה ביני ולבין עצמי. לא פחדתי מהם, ממך פחדתי. הייתי ילדה בת אחת עשרה, ומה שעשית לאותה ילדה בת אחת עשרה…
עברו חמש שנים ורק עכשיו אני מעזה לצחוק עלייך בחזרה בלי להגיד מה אני חושבת עלייך, את אפילו לא יודעת מה אני חושבת עלייך, אי אפשר לתאר את מה שאני חושבת עלייך. אני לא רוצה נקמה, כי ילדה בת אחת עשרה לא מתכננת נקמות, היא רק נשארת שקטה ובשלב מסוים היא מנסה לעבור הלאה, לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.
אני לא ילדת כאפות חסרת חברים. את לא מכירה את החברים שלי, הם גרמו לי להתגאות במה שאת גרמת לי להתבייש. את המתנה הכי טובה שקיבלתי.
אני חושבת שהילדה המושתנת זאת את.