הבת של השטן -חדש -פרק 2 :))

החלום של אבריל היה מוזר, היא ידעה שהיא חולמת כי היא הייתה נמצאת בגיהינום והיא מעולם לא הייתה שם, חוץ מחלומותיה.
אבריל הביטה סביב , אש הייתה בכל מקום אבל לא פגעה בה, צרחות איימה נשמעו מכל עבר, אבריל לא יכלה שלא לדעת בוודאות שהיא בגיהינום.
"למה שלא פשוט תצטרפי אלי?" נשמע הקול שמטריד אותה בכל שנייה נתונה בחייה. "בכל מקרה לא תחסרי לאף אחד "הוא המשיך עם המשפט הקבוע שאמר לה בכל פעם מחדש, קולו היה מזדחל, ערמומי. אבריל ידעה שעם נחשים ידעו לדבר הקול שלהם היה נשמע בדיוק ככה.
"אתה לא חושב שהגיע הזמן לשנות פזמון?" המשפט היה כולו ציניות מוחלטת אבל אבריל אמרה אותו ללא רגש, היא ידעה שאסור לה לחשוף את רגשותיה בפניו.
"את הרי יודעת שאני צודק, את לא חשובה לאף אחד בכוכב הזה. אבל לי … אני יכול להשתמש בך" דמות החלה להיבצר בצללים ולהתגבש מולה. "את יודעת נכון?" הקול היה מסוכן, קטלני. אבריל הנהנה בחוסר רצון.
היא ידעה שהוא צודק ושהיא לא באמת חשובה לאף אחד, אין לה משפחה או חברים, היא חיה לבדה בבית הנטוש שלה בידיעה שכל אנשי העיר פוחדים ממנה ושונאים אותה. היא לא הייתה רצויה בעולם למרות שהגנה עליו, על אותם אנשים ששנאו אותה כל כך ולגלגו עליה . למה בכלל היא צריכה לעשות את זה? להקריב את עצמה בשביל אנשים שכל כך לא מעריכים אותה.
"אני…" אבריל הבינה אז שזה היה קולו של השטן שגרם לה לחשוב מחשבות כאלה. "אני לעולם לא אצטרף אליך תבין את זה" אבריל אמרה באותה נימה רגוע וכבדה וידעה שהוא הבין את המסר, לפחות לעת עתה.
"את עד תשלמי על זה…." הדמות התפוגגה והקול הדהד ברחבי הגיהינום.
אבריל התעוררה בבהלה, אור השמש חדר דרך החלונות של הבית. אבריל קמה ממיטתה ופנתה לעבר מראה שבורה שהייתה מונחת לא רחוק ממנה, פניה היו מלאים זיעה ועינייה היו אדומות יותר מתמיד. לפתע אבריל שמע קול ונדרכה, אך כשהבינה במה מדובר היא כמעט צחקה על עצמה. היא ירדה במדרגות ויצאה מהבית, בחצר צמחו כמה שיחים של פרוט בר וזה הדבר היחיד שהיא אכלה חוץ מהכדורים שלה, שבאורך פלה היו מחקים ליד הדלת כשהחבילה הקודמת הייתה נגמרת.
אבריל קטפה כמה פירות יער ונכנסה בחזרה אל ביתה, היא לקחה מהמטבח את הכדורים שלה וכוס מים מהברז, שפעל בדרך כל שהיא. אבריל אכלה בהנאה את הפירות ושתתה את הכדור היומי שלה , הוא היה אמור להשביע אותה לכל היום. היא הלכה שוב לברז שבמטבח ושתפה את פניה המיוזעים.
זה היה יום חדש ורענן ואבריל קיוותה בכל ליבה שמצבה ישתנה למרות מה שהיא .
אבריל הביטה שוב במראה השבורה שלה וניסתה לחייך. יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר. אמרה לעצמה שוב ושוב בדרכה למטה. אבריל יצאה מהבית ופנתה אל אבר הרחוב הסוער. מסביב לביתה הייתה גדר שהעירייה הניחה, כדי לא לגרות את המשוגעת לצאת מביתה.
אבריל עקפה בקלילות את הגדר ונשמה את אוויר המכוניות ושמעה את מעקות האנשים, הכלל היה כל כך נורמאלי, שלו. אבריל קינאה כל כך באותם אנשים שסתם מהרו לעבודה או יצאו לבילוי. החיים המאוסים שלהם היה כל מה שהיא חלמה עליו.
אבריל החלה ללכת ברחוב מנסה להעלם כמה שיותר, לא היה לה כיוון סמוים, למען האמת היא הייתה ילדה משועעמת ובודדה. כולם התרחקו כשראו את צבע שיערה הלבן ואת עיניה האדומות. אבריל התרגלה ליחס הזה.
אבריל קיוותה שזה יהיה עד יום משעמם ושהיא לא תתקל באדם שהיה מעין סוג של אפוטרופוס עבודה. הוא לא יקבל את העניין בעין יפה, הרי היא הפרה את תנאי השהות שלה ויצאה מהבית הנטוש שלה.
כשאבריל הגיעה לאחד הפארקים הפחות מלאים של העיר היא נשמע את האוויר הנעים והנקי ונתנה לעצמה לנחות על הדשא הירוק והרענן.
"אבריל אני חושב שממש הסתבכת הפעם" קולו של הנרי ניסה מעליה והיא יכלה לשמוע אותו בברור.