כפיות- פרק 39

אז עשינו עוד קצת קניות, לא ידעתי ששגיא הוא בנאדם שרוצה לעשות קניות בלונדון. הוא אמר לי שזו חוויה אחרת, שהכל כאן איכותי הרבה יותר מבארץ. נכנסנו בעיקר לחנויות בגדים, קנינו כל מיני דברים, על הרוב הצלחתי לשלם בעצמי, לפני שהוא הקדים אותי. היה לנו הכי כיף ביחד. הקניות היו זורמות, לא היו יותר מידי תורים. העונה הזו היא לא מהמתוירות של לונדון. ראינו מידי פעם אנשים לונדונים עוברים בחיוך, בארשת מלאה של חן ואצילות. הם מצחיקים אותי. בישראל הדברים האלה לא היו עוברים. כאן הכל מיוחד, בארץ זה הרבה יותר מידי משעמם.
"אז מה?" הוא שאל אותי כשישבנו בקפה לארוחת צהריים, "אני חושב שאפשר לסכם את הטיול הזה כמדהים" הוא צחק. חייכתי אליו חיוך ענק. "כבר לסכם?" שאלתי, "הוא עוד לא נגמר". "אני חושב שהרבה זמן לא היה לי כל כך כיף בחו"ל, אני יודע שאני נשמע כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו אבל זה מהמצבים האלה שחשוב לי להזכיר כל הזמן כמה אני נהנה". "בדרך כלל כשנסעת לחו"ל זה היה לפגישות עסקים?" שאלתי אותו ושתיתי שלוק מכוס הקולה שלי. הוא הנהן אליי, "הייתי נפגש עם ראשי חברות פה ושם, מנסה להשתלט על האנגלית הלקויה שלי, כי האמת שאני לא הכי טוב בזה, ומנסה להסביר להם את תוכניות החברה ולבקש פה ושם עזרה במימון. חלק מפגישות העסקים זה בשביל התורמים הגדולים ביותר". הבנתי את דבריו, כל העניין הזה מעניין אותי. מאוד מסקרן אותי איך חברה עובדת, איך זה לנהל אותה, איך זה בכלל להקים אותה מאפס. "נעזרת בעיקר במשאבים מהבית כדי להקים אותה?" שאלתי בחיוך. "עזרו לי" הוא חייך, "אבל כן, זה להתחיל את בניית היסודות מאפס ומתקציבים אישיים. ההורים שלי, בעיקר אמא שלי, הבינו שיש לי חלום מאוד גדול שאני רוצה ללכת איתו. היא תמכה בכל רגע, ממש בכל רגע, ולמרות שבימים האלה אני כמעט ולא נפגש איתה אני באמת עדיין מאמין שיש לי קשר טוב איתה. הקשר איתה חשוב לי. היא הבינה אתי כילד בן שמונה עשרה שיש לו חלום שהוא לא מוכן לוותר עליו". מהמעט שאני יודעת על שגיא הוא לא בנאדם שמוותר, הוא לא מאלה שיבינו שאין להם טעם או שהחלום לא ריאלי מספיק. שגיא ינסה בכל כוח ובכל דרך להפוך את מה שנראה כלא הגיוני וכלא ריאלי למתאים למציאות, הוא לא ישאיר דברים בגדר פנטזיה, הוא ייאבק כדי להצליח.
אחר כך כשצעדנו ברחוב שהיה קרוב למסעדה, רחוב שהוא בעיקר רחוב ראשי של מכוניות ומעט חנויות בצדדים, נפלו עיניי על כרטיס ביקור שהיה על המדרכה. ישר זיהיתי מה זה. התכופפתי כדי להרים אחד. מספר טלפון היה כתוב על הכרטיס הזה. "אפילו בלונדון יש כאלה.." נאנחתי. הוא הסתכל עליי ואז העביר את מבטו אל הכרטיס. הוא הבין מיד על מה אני מדברת. "זה לא מפתיע" הוא אמר לי מיד, "יש מצב שיש פה אפילו יותר. יש כאלה שבכלל יעבדו במועדונים שבארץ אני לא בטוח כמה יש, או שהן יעבדו במועדוני חשפנות. אני חושב אבל שהן נמצאות במצב יותר רע משהיית" הוא אמר לי מיד. הסתכלתי עליו לא מבינה. "כלומר?" שאלתי אותו. תחבתי את הכרטיס לכיס האחורי של הג'ינס שלבשתי, אחד הג'ינסים האהובים שקניתי בסיבוב הקניות בארץ. "השמועה עלייך עברה מפה לאוזן" הוא אמר לי מיד, זה הרגיש לי מאוד נורמלי פשוט ללכת איתו ברחוב ולדבר, לא צריך אווירה מיוחדת או מפחידה כדי לדבר על הנושאים האלה. הוא לא יפחד לדבר איתי על הדברים האלה ולחשוף את כל מה שקרה, הוא ייתן לי את הכבוד שלי בסיפור הזה. הוא לא ירחם עליי, הוא יודע שאני לא אסבול את זה. "אני לא חושב שאי פעם פירסמת את עצמך" הוא אמר, "או לפחות אולי בהתחלה וגם זה לא היה בזמנים שהכרתי אותך, או לפחות שהייתי צריך אותך" הוא אמר. "אני חושב שמי שידע עלייך זה אנשים שהם בדרגים יותר גבוהים בחברה שלנו, והתגלגלת לשם כנראה מאוד מהר. כשאני הייתי מדוכא ועל הקרשים אני הרגשתי שסקס טוב יכול לעודד אותי, אני אגיד לך את האמת, זה בערך למה עשיתי את זה. את הטלפון הראשון שאמרו לי, וסליחה על הבוטות אמרו שאת עושה את זה 'בן זונה'. נכנעתי לזה, וכשרק היית אצלי בפעם הראשונה ידעתי שאת מוכרת לי למרות שהשתנית בשבע השנים האחרונות. אני מוכרח להגיד שבאמת היית טובה והרגעת אותי, אבל כבר אז אני פחדתי שהרגש ישחק תפקיד למרות שאני לא אדם של מערכות יחסים" הוא אמר לי. כל מילה שלו לקחתי אל תוך הלב, אל תוך המחשבות, הוא סיקרן אותי בכל הסיפור הזה. "ואז מה?" שאלתי אותו. "אחר כך עברתי עוד שלא השתוו אלייך, ולבנתיים שמתי לב שעוד אנשים מכירים את השם שלך. אני זוכר את הפעם הראשונה שדיברנו, זה היה לחמש מילים, או חמישה משפטים, זה היה בקטנה אבל זה עשה לי טוב כמו סקס טוב, כי סיקרנת אותי. בפגישה השנייה שלנו רגע לפני שהלכת סיפרתי לך שאני מכיר אותך מהעבר, את בטח זוכרת". הנהנתי אליו. "נקשרתי אלייך, אני לא יודע איך מפתחים רגש לזונה שבכל זאת רק עושה את העבודה שלה, אבל הבנתי שאת לא כמו השאר".
שתיקה אפפה את השיחה שלנו כל חמש הדקות שאחרי שהוא סיים לדבר. חשבתי על המפגשים הראשונים שלנו, היה לי מוזר לשמוע את כל זה מנקודת המבט שלו. ידעתי מה אני הרגשתי במפגשים איתו, אבל מה שאני הרגשתי היה שונה לחלוטין. בעיניי הוא היה פשוט עוד עבודה. הדבר היחיד שאני כן זוכרת שערער אותי היה לדעת שלמדנו ביחד בתיכון. "את לא תחזרי להיות כזו" הוא אמר לי לבסוף, עדיין המשכנו בהליכה שלנו, ההליכה אמנם הייתה איטית יותר מקודם. "אני מבטיח לך שאני לא אתן לזה לקרות. אני מבטיח לך שאני תמיד אשמור עלייך" הוא אמר לי. העברתי את מבטי המרוגש אליו. הוא עדיין הסתכל ישר. "אני לא רוצה שתחזרי למצב שהיית בו, אני לא רוצה שאי פעם תזדקקי למכור את הגוף שלך כדי להתפרנס. אני גיליתי את הפוטנציאל האדיר שלך ואני רוצה שהוא יתממש עד הסוף, ותישארי בחברה הזו עד מתי שתרצי, כל עוד את יכולה לתרום וכל עוד היא עושה לך טוב. המסגרת הזו שנכנסת אליה, אני ראיתי כמה אור זה ממלא בך, אפילו רק תיוק של תיקים ודפים. העסקת לרגע את המוח בדברים אחרים מעבר לסקס. עם המעבר שלך אל החברה גם הרגש שלך השתנה, וסמכת עליי פי מאה משסכמת עליי בעבר. הרווחתי מלא בלי שחשבתי שאני ארוויח מזה, כל מה שחשבתי עליו כשהצעתי את זה מעבר לאינטרסים של החברה, זה לדאוג לך, זה לדעת שאני נותן לך עתיד טוב יותר". נגעתי בכתפו כי הוא המשיך בצעד אחד יותר ממני, אני הייתי חייבת לעצור במקומי. סובבתי אותו אליי וחיבקתי אותו חיבוק חזק, בלי מילים, המילים לא יכלו לצאת ממני. הרגשתי אותו נושם נשימה עמוקה בתוך החיבוק הזה. "יש לנו תחנה אחרונה שאני רוצה שנעבור בה לפני שנחזור למלון" הוא אמר לי תוך כדי החיבוק, "תשמרי את השיחה הזו, תזכרי אותה, אני מתכוון לכל מילה". הוא שיחרר מחיבוקו ותפס בידי והמשיך ללכת, הוא כנראה ידע לאן הוא מכוון אותי. אני עדיין שתקתי, כל הזמן חשבתי במוחי על טוב הלב שלו.
כשנכנסנו לחנות תכשיטים ליבי החסיר פעימה. החנות מעבר לזה שהייתה יוקרתית ומעוצבת יותר מידי טוב, הייתה לחנות הזו תחושה מלכותית. שגיא ניגש ישר אל הפקיד שעמד בקבלה והוא הנהן אליו בחיוך והחל ללכת. שגיא חזר אליי ואמר לי ללכת אחריו. נכנסנו לחדר עמוק יותר ושם ראיתי את האיש עומד בתוך ריבוע כשמסביבו המוני תכשיטים בארונות זכוכית. "שני דברים אני רוצה לקנות לך" הוא אמר מיד. הסתכלתי עליו וחיכיתי שימשיך את דבריו, אחר כך אני אנסה להתנגד. "דבר ראשון שעון" הוא אמר בחיוך, "כי מישהי שעובדת בחברה צריכה שעון טוב, להיות אחראית על זמנים, ובמילא אני חושב שמי שיש לו שעון על היד מראה על רצינות בחיים" הוא אמר לי, "דבר שני שמתי לב שיש לך חורים באוזניים. אם תרשי לי אני רוצה לקנות לך זוג עגילים. זה אמנם לא יהיה כמו צמיד חברות" הוא אמר לי בחיוך, "אבל זה עוד מתנה קטנה שאני מרגיש שאת תשמחי לקבל". "יש לי את היכולת להתנגד?" שאלתי אותו בחיוך קצר. הוא הניד את ראשו לשלילה. נאנחתי. "טוב" חייכתי חיוך עדין, "בוא נבחר".
וכך יצאתי עם זוג עגילי גולדפילד עם אבן בצבע טורקיז, ושעון מאוד מנימליסטי ויפה מאחת החנויות היותר יפות שהייתי בהן. שנייה לפני התשלום ביקש ממני שגיא להישאר בחדר שהיינו כדי שהוא יוכל לשלם לבד בלי שאדע את המחיר על שני התכשיטים. המשכתי להסתכל סביב על הארונות, מלאי הזוהר ומלאי היופי. אבנים בכל מיני צבעים, תכשיטים יפים, תכשיטים גרנדיוזים. מבטי נפל על טבעת קטנה מדהימה ביופיה, עדינה כמו שלא ראיתי הרבה טבעות כאלה. היא הזכירה לי את הטבעת של אמא, הטבעת נישואין. אני זוכרת שאמא סיפרה לי, בין הסיפורים היחידים שאני זוכרת, שהיא ביקשה מאבא שטבעת הנישואין שלהם תהיה עדינה, מיוחדת ובלי יותר מידי זוהר. חייכתי אל הטבעת הזו כמו שהייתי בימים הטובים מחייכת אל אמא. יותר מכל, המסע הזה חידד לי כמה אני כן צריכה את המשפחה שלי בחיים שלי. כששגיא קרא לי ויצאנו ביחד מהחנות, המחשבה על הבית עדיין לא הפסיקה להדהד לי במוח. עכשיו השאלה היא מה יקרה כשאני אחזור לארץ. יש סיכוי מאוד גדול, ובעבר הייתי פוסלת כל אפשרות לזה, שארצה רק לשמוע את הקול של אמא בטלפון.