גינת הצללים, פרק 10-יום האישיות ההפוכה

בשיעור צרפתית, אוליבר עשה משהו מוזר. מוזר מאוד.
הוא נרדם.
אף אחד לא שם לב בכלל, אבל כשהוא לא קם להפסקה בצלצול אנני קלטה. "תתעורר" היא אמרה ונגעה בראשו.
"ממ?" הוא הרים עיניים עייפות אליה, והחזיר את ראשו. "לא רעב, עייף, לישון"
אנני משכה בכתפה. "אוקיי, אבל אל תשכח ללכת לשיעור" היא אמרה, הוא ענה לה בנחירה קטנה.

"היי אנני" אמר ברנדון כשהם נפגשו מחוץ לכיתת צרפתית.
"היי ברנדון" היא חייכה אליו. כמה בנות העיפו בהם מבטים.
"את יכולה לקצר את זה, את יודעת. ברנד, ברנדי, היי בחור ג'ינג'י תכין לי שיעורים…" הוא גיחך.
"האמת שהשלישי ארוך יותר מברנדון"
"אסור לצחוק איתך!" הוא אמר בחיוך. "אבל את מוכרחה להודות שהוא קליט יותר מברנדון"
"לא ממש, הוא ארוך מדי בשביל להיות קליט. עכשיו, בוא, אני רעבה."
"מה? לאן? לקפיטריה?" הוא עיקם את אפו בגועל. הייתה לו סיבה, כמובן. הקפיטריה של בית הספר הגישה את האוכל הכי מגעיל שאותו בן אנוש היה יכול להעלות על דעתו ותמיד היה שם ריח של משהו רקוב או מת. די מוציא את התיאבון, אז ילדות שרוצות להוריד במשקל הן היחידות שבאמת הולכות לשם.
"איכס, מה פתאום לקפיטריה, יש לי מקום נוח יותר לאכול בו" היא הרגישה מבטים ננעצים בהם מכל כיוון. "בוא!" היא קראה ורצה לעבר המדרגות.
"חכי לי!" הוא קרא אליה, רק אחריה. למזלו, ברנדון היה גבוה יחסית, אז היו לו רגליים ארוכות ושום בעיה להשיג אותה. "אנחנו בגג" הוא אמר כשהם הגיעו.
"כן, ממש גג העולם כאן" חייכה אנני והתיישבה ליד המעקה.
"וואו, את ממש… חייה על הקצה" הוא אמר בצחוק קל.
"אם היו לנו משקפי שמש היינו שמים אותם עכשיו, נכון?" היא שאלה, גורמת לחיוך של ברנדון להתרחב.
"לא ידעתי שאת רואה סדרות כאלה" הוא הודה.
"מדי פעם" היא משכה בכתפה והוציאה אוכל מהתיק. "חמאת בוטנים וג'לי?"
"חשבתי שאוכלים חמאת בוטנים עם ריבה, או עם שוקולד. איך דוחפים ג'לי לתוך כריך בכל אופן?"
"אין בזה חוקים, יש את סודות המקצוע." היא חתכה חלק קטן. "קח, תנסה."
הוא לקח את החתיכה הקטנה וטעם. "למען האמת זה ממש טעים. לא הייתי מאמין."
"ברצינות?"
"כן, לא ידעתי שלחם מלא יכול להיות טעים כמו לחם לבן. כלומר, כמעט."
"גזען" צחקה אנני, והוא צחק יחד איתה.
"אני יודע, אבל תוכלי ללמד אותי איך דוחסים ג'לי לכריך?"
"כמו שאמרתי, זה סוד." היא אמרה ואכלה.
"אז את באמת אוכלת כריך מלחם מלא, עם חמאת בוטנים וג'לי, על קצה הגג עם בחור שעלול לכפות עלייך את רצונותיו המיניים בכל רגע?" הוא שאל, מביט למטה.
"מה הכוונה?"
"את רואה, בגלל המיקום הגיאוגרפי של בית הספר הם בנו קירות מאוד עבים. ואת שלוש קומות מעל האדמה, ושם האנשים היחידים שעלולים לשמוע אותך. אם אני ארצה פתאום לגעת בך? מי יעזור לך?" הוא שאל, מרים אליה מבט.
"אני אעזור לעצמי."
"את לא יכולה לעזור לעצמך בהנחה שאני מצמיד אותך לרצפה," הוא אמר. "תפסיקי לחשוב שאת היחידה שעוזרת לעצמך."
"מי עוד עוזר לי?" היא שאלה.
"אוליבר? אני? ההורים שלך? את לא לבד." הוא אמר. "ואת מתנהגת ככה. הרי, אם היית מתבודדת כל כך כמו שאת מנסה להציג את עצמך, למה את מתחברת ככה עם אוליבר? איתי?"
"כי…" למה, באמת? למה היא התחברה איתם?
"ואם אני רוצה לגעת בך עכשיו, את תעצרי אותי?"
"א-אני…" היא החלה לגמגם.
"ואם אוליבר יגע בך, תתנגדי?"
"א-אני לא ז-" היא החלה לומר, אך נקטעה.
"את רוצה את האהבה שלנו. את רוצה להיות איתנו. את בן אדם, גם את זקוקה לאהבה. אנחנו הראשונים שמספקים לך אותה?"
היא ישבה בדממה, לא בטוחה מה לענות.
"ככה חשבתי," הוא אמר לבסוף והוציא חתיכת שוקולד מכיסו. "קחי, מצטער שהשיחה הזאת הייתה כמו שהיא הייתה."
"זה בסדר" היא מצאה את עצמה בוהה ברצפה.
"אל תכעסי. זה פשוט עלה לי לראש." הוא אמר.
"אתה חסר טאקט" היא ציינה.
"כן, אני די חסר טאקט, כך שמעתי."
"ואתה באמת היית רוצה לגעת בי?" היא שאלה.
"את נראת טוב, בעניין הזה אני לא אשקר."
"הא" היא פלטה בשקט. "מאיפה המחשבה הזאת הגיעה בכלל?"
"לא יודע. זה היה אקראי." הוא סיים לאכול. "יש לי שיעור בבניין השני, בצד הרחוק. אני חייב ללכת. נתראה" הוא קם והלך משם.