על השביל שלי

בס"ד

על השביל שלי.

הולכת לבד על השביל,
על הארץ, מתחת רקיע.
אל השער שלי הוא מוביל,
אל הנצח שלי הוא מגיע.

עוצרת בדרך, בשביל,
תוהה על ימים רחוקים.
זכרונות מציפים עד לבלתי הכיל,
ובינתיים – חיים מחכים.

והוא,
מלמעלה,
לוחש לי : ביתי,
קומי ולכי
עכשיו, ילדתי!
מדוע נרדמת? השביל מחכה,
גם עבר לא יהיה לך, אם אין לך הווה.

ואני לא שומעת אותו מדבר
ואני עוד יושבת לי על הגדר
יושבת,
חושבת,
חושבת עוד.
רוצה לשוב אחור,
מתגעגעת מאד.
כמה זמן נשאר לי
ואיפה אני?
שוכחת לזכור שהשביל הוא זמני.

הלכתי עליו כבר מגיל שנה,
נפלתי הרבה, גם נפצעתי.
ואני עוד עכשיו הילדה הקטנה
ולא, אל תאמרו שגדלתי.

יושבת,
חושבת.
חושבת עוד.
רוצה לשוב אחור,
מתגעגעת מאד.
כמה זמן נשאר לי
ואיפה אני?
רוצה לא לזכור
שהשביל הוא זמני.

גם מחר אהיה על השביל, בינתיים,
אם לא אעבור עוד בשער.
אך הלילה לא אעצום עין
ואחשוב על היום בצער.

שישבתי,
שחשבתי.
שחשבתי עוד.
שרציתי לחזור לאחור.
שלא עשיתי אז שום דבר,
ועכשיו לא נשאר מה לזכור.

והוא,
מלמעלה,
קורא לי: ביתי,
קומי ולכי
עכשיו ילדתי!
אל תפחדי,
אני כאן לידך.
אני מחבק
ומחזיק את ידך.

ואני מקשיבה אל קולו הדובר,
ודמעות מציפות את עיני בלי לשאול
ואני נושמת עמוק בתוכי
ופוסעת פסיעה על השביל של החול.
על הגדר נשארו זכרונות
והוא מלמעלה שומר על הכל.

ברוח הלילה פוסעת ילדה,
אף פעם עוד לא מאוחר.
זאת אני, הילדה,
כבר איני אבודה,
כי יהיה לי אתמול,
מחר.

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת (טובה מילר).