הסוד של מלסיה -פרק שלושים חלק א' (אחרון)

נכנסתי אל חדרה בשקט, היא ישנה. האורות היו מכובים אך הצלחתי להגיע אליה מבלי להעיר אותה.
נשכבתי לצידה בזהירות. "את האישה היחידה שאהבתי ואוהב, גווין, וליבי נשבר מכך שלא אוכל להיות איתך לנצח. כשאני חושב שלבסוף את תתחתני עם מישהו שהוא לא אני אני מתמלא בקנאה. את אמורה להיות רק שלי.
אני מצטער שהייתי מעט רע ואנוכי כלפייך בהתחלה. פחדתי שאאבד שליטה לצידך ואפגע בך.
כשאני נוגע בך, עורך הרך מעביר בי צמרמורות של עונג, כשאני מביט בעיניך, אני מרגיש שאני מביט באושר שלא נגמר, שאני יכול לטבוע בהן לנצח. אני יודע שאת טובה ומגיע לך יותר, אך אני לא רוצה למסור אותך לאף אחד אחר." ליטפתי את שערה והסנפתי את ריחה. אני לעולם לא התעייף ממנה.
"למה אתה אומר את זה כאילו שאתה הולך לעזוב אותי כאן?" היא שאלה בנמנום מבלי להסתכל עליי והידקה את חיבוקה בכרית. לא הייתי מסוגל להסביר לה שנית, היא וודאי שכחה. "אני פשוט לא רוצה שתשנאי אותי אחרי החתונה." שיקרתי. היא הסתובבה לעברי וחיבקה את מותני. שפתיה נשקו קלות את בטני ודגדגו אותי. גיחכתי. "את לא רוצה משהו יותר טוב?" היא הביטה בעיני במבט שובב. ידיה טיפסו במעלה בטני אל חזי. "לא, אני רוצה משהו הרבה יותר טוב." ניסיתי להתאפק אך חיוך של עונג נמלט אל פניי.
"את זוכרת שמחר אנחנו מתחתנים?" שאלתי באגביות מזויפת. היא לא ענה לי ושפתיה עלו במעלה צווארי. אנחה שקטה נפלטה מפי. "ממי קיבלת את הגנים האלה? מאמך? או שזה מאביך?" היא גיחכה והשתיקה אותי בשפתיה. ידיה שיחקו בשערי, פורעות אותו ומסלסלות אותו סביב אצבעותיה.
"גם אביך היה נאה כמוך בגילך?" שאלה כששפתיה התנתקו משפתי. "איך אבי קשור?" שאלתי בהרהור והרמתי מעט מפלג גופי העליון כדי להביט בה יותר טוב. היא התעלמה משאלתי ידיה החלו לשוטט על גופי.
החזקתי בגופה והתהפכתי מעליה. "את לא מחכה אה?" ידיה אחזו בכפתורי חולצתי. "בשביל מה לחכות?" היא עקצה בשובבות.
בשנייה אחת היא גרמה לכל דאגותיי להעלם.
היא הסירה מעליי את חולצתי וידיה טיפסו במעלה בטני אל חזי. "אתה אחד האנשים הכי יפים שראיתי בחיי." היא אמרה והתרוממה לחצי ישיבה מתחתי.
"אני בטוח שאת אומרת את זה לכל גבר שנמצא מעלייך." עקצתי אותה.
"רק אם הוא נאה וחזק כמוך." אצבעותיה ציירו מעגלים על כתפי וירדו אל ידי. הצטמררתי. ליטפתי את שערה והעברתי את ידי על סוגר החלוק שלה. "אני כל כך רוצה להוריד אותו ולגלות מה מתחת." מלמלתי ושיחקתי עם החוט הרך. עינינו נפגשו וראיתי את פיה מתעקל לחיוך. "זה לא עצר אותך בפעם הקודמת…" היא צודקת, חשבתי. וחוץ מזה, זו אינה משאלתי למות בזרועותיה. הרכנתי את ראשי וקירבתי אותו לעברה. אפנו התחככו מעט ושפתינו נפגשו.
זו היתה הנשיקה הכי מחשמלת שחוויתי אי-פעם; הרגשתי את דמי בוער ואת ליבי הולם בחוזקה. אולי הלם מהסוג הזה יוכל להחזיר אותי לחיים לאחר מותי…
"הכל בסדר?" היא שאלה כשהתנתקנו. "אתה נראה מוטרד." הבטתי בה והאור שהיה בעיניה התעמעם מעט. זה כנראה בגללי. "אולי תרצי לומר לי מה יכול להטריד אותי במצב שכזה? כל אדם שפוי שטיפת שיכר לא נגעה בשפתיו ירגיש כשיכור מוחלט למגעך." היא נרגעה מדבריי וחייכה. "אני פשוט לא רוצה שבעלי ירגיש מוטרד מנוכחותי. כבר שמעתי סיפורים על אצילים שהתייאשו מנשותיהם ובילו בכל לילה עם אישה זו או אחרת." אמרה במרירות וניכר היה להבין שהיא תיעבה אנשים כאלה. "כמובן שלא היו כאלה בארמון, שכן מבט אחד מאמי וכל איש היה מסוגל להתוודה על פשעיו. אבל שמעתי סיפורים…"
"ששש… אני לעולם לא אתייאש ממך." לחשתי באוזנה בשקט.

התעוררתי בחדרה למחרת. ידי עדיין חבקו את גופה העדין והתשוקה מלילה שעבר עדיין בערה בי. עצמתי את עיני.
נכנסתי למקלחת. בדיוק כשעמדתי לגמור דלת המקלחת נפתחה ללא הזהרה. גווין עמדה שם, לבושה בחלוק שחור מבריק ועיניה חצי עצומות. לילה שעבר חלף בעיני. הסמקתי. "גווין, הכל בסדר?" היא התקדמה באיטיות לכיווני וידיה אחזו בחוט הדק שקשר את החלוק. "אני עייפה!" היא התלוננה פתאום. גופה החל לרעוד ועיניה התגלגלו בחוריהן.
היא עוברת התקף.
"גווין? גווין! תתעוררי!" אחזתי בגופה והושבתי אותה על קצה האמבטיה. שום קול מכושף לא נשמע או אוויר ירקרק שסבב אותה.
זה היה כמעט כאילו זה משהו אחר.
היא התחילה להחליק מטה ובשנייה האחרונה עיניה נפקחו והיא אחזה בי בפתאומיות. שנינו נפלנו אל המים. "ווהו! גווין את בסדר?" היא אחזה בבטנה ונענעה בראשה לשלילה. פניה היו חיוורת מתמיד וגופה רפוי חלש. ביד אחת אחזתי בבטנה ובידי השנייה שפשפתי את גבה כדי להרגיע אותה. היא התרוממה לאט והתיישבה. "אני ממש לא בסדר." הסבל שעל פניה נשמע בקולה. חיבקתי אותה ונישקתי את שפתיה בעדינות. הן היו רכות וחמות. "למה שלא תחכי כאן? אני אלך ואקרא לאחת המשרתות." התרוממתי, נזהר שלא להחליק מהמים. לבשתי חזרה את בגדיי ויצאתי מחדרה. אחת מהמשרתות שלה עמדה בחוץ.
"את, שמך נלה, נכון?" שאלתי אותה בעודי מתקדם. היא מיהרה לקוד ולהכין את ראשה. "כן אדוני," היא הביטה בי. "נסיכתך אינה חשה בטוב. היכנסי פנימה ועזרי לה, ותדאגי לה למקלחת חמה." הרגשתי את המילים מתבלבלות בלשוני אך הנחתי שהמשרתת הבינה היטב כי היא מיהרה להיכנס פנימה וקריאת דאגה נפלטה מפיה כשראתה את גווין.

"גברתי המלכה," קראתי לעברה כשנכנסתי אל חדר הכס. היא ישבה לצד ויליאם ועיניה פנו לעברי כששמעה אותי קורא לה. "האם אוכל לקבל דקה מזמנך, ביחידות?" שרי המשמר והמלך פנו לעברי בעיניים מופתעות אך היא לא שינתה את הבעתה, רק קמה ממקומה ולחשה דבר מה למלך. "מכאן," אמרה ואני מיהרתי אחריה. היא הובילה אותי החוצה אל החצר המלכותית ושילבה את ידיה זו בזו. היא בהחלט ידעה איך לשמור על חזות של מלכה. "רצית לדבר איתי, סיאל?"
"אני צריך שתשחררי אותי מין המשימה שהטלת עליי. זה היה חלק מההסכם שלנו." היא המשיכה ללכת ולכמה דקות שקט שרר בנינו. "אני מבינה. אתה חושש כי מצפונך ימשיך הלאה גם לאחר מותך אם לא אשחרר אותך." היא אמרה. היא באמת הבינה, הופתעתי. "בסדר גמור אם כך, אני משחררת אותך מין המשימה שהוטלה עלייך. אתה רשאי להתקדם הלאה בחייך ולמות כשהדבר אינו מכביד על ליבך. אתה עכשיו אביר משוחרר של הממלכה." היא אמרה את המילים בעודה מניחה את ידה על כתפי. עיניה היו מלאות עוצמה ונחישות, אך יכולתי לזהות עמוק בתוכה עצב כשאמרה את המילה "למות".
"תודה גברתי. אני מבטיח להמשיך ולהגן עלייך ועל ביתך ועל ביתך כל עוד אני חיי."