תעזבי אותי

"מספיק!" אני צורחת וזורקת את המסרק על המראה שבחדר. "תפסיקי, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר! תפסיקי!" אני קורסת אל הרצפה בדמעות וידי מנסות לשווא להדחיק את קולה.
"אני מצטערת, אני מצטערת…" אני ממשיכה לשמוע את עלבונותיה ואת כעסה מכים בי שוב ושוב, כאילו הפעם הראשונה לא היתה מספיקה.
אני נושכת את שפתי בכאב כשידי הכואבת זזה לצד ונוגעת בקיר הקר, מעוררת את הכאבים הרדומים.
היא רק נכנסה לבית וכרגיל כל השקט שהיה נעלם והצעקות שבו וחזרו. היא תמיד מתעצבנת מהדברים הכי קטנים שאנחנו עושים, או יותר נכון – לא עושים.
בכל פעם אחד הצדדים בוכה, ולפעמים שניהם. היא לא מבינה כמה היא מגמדת אותנו ואת הביטחון שלנו בצעקותיה, ואחר כך היא מתלוננת שאנחנו פחדנים מידי כדי לעמוד מול אנשים ולדבר.
אני מנסה להרגיעה את קצב נשימותיי המטורף, אך זה לא עובד. כתפיי ממשיכות לרעוד ודמעות ממשיכות לצאת מעיני.
"כלום לא יצא ממך אם תמשיכי ככה," קולה לועג לי. "כל דבר שאני אומרת לכם לעשות אתם אומרים לי 'שנייה', כל דבר שנייה, מה יש? קשה לכם לקום ולהזיז את עצמם מהכיסא?" היא ממשיכה לנזוף בכולנו.
ידי מתהדקות סביב שולי חולצתי ואני מנסה למנוע מעצמי לזעוק בבכי. "מספיק, תעזבי אותי," אני לוחשת אל המראה. "דיי, אני הבנתי, תפסיקי." נמאס לי להדחיק יותר, נמאס לי להתחבא.