משפחה ~פרק 43~

ניכנסתי לחדרי,וראיתי שמה כמה ברכות החלמה מהירה מהמורים והתלמידים.חייכתי חיוך קטן והתקדמתי לטלפון שלי.ראיתי כמה התראות.יום ההולדת של הורי ואחי.נזכרתי שלא הייתי בקבר שלהם,אני אלך עכשיו.כשהתכוונתי לצאת כדי להודיעה לכולם, מייק עמד מול הדלת."לאך זה?" שאל כשהסתכל עלי."אני הולכת לקבר של ההורים"אמרתי אליו,כשעצב הגיע ללא רצוני. "ואני רוצה ללכת לבד"אמרתי כשיותר עצב נשמע בקולי. "טוב,אבל תיהיה זהירה, אמרת לבד שהמקום הזה מסוכן"אמר בחיוך קטן. מייק ליווה אותי עד סוף המסדרון שלי,ואז הלך למסדרון שחדרי הבנים נמצאים.יצאתי מהפנימייה והגעתי לחנות פרחים. הסתכלתי על פרחים שונים,ולא הצלחתי למצוא פרחים טובים מספיק. "צריכה עזרה יקירה?"אמרה המוכרת של המקום. "אה, כן. אני מחפשת פרחים כדי לשם בקבר של הורי ואחי"אמרתי בחיוך מאולץ. "או,אני משתתפת בצערך.דווקא הרבה אנשים הגיעו בשביל פרחים כאלו בימים הקודמים. הורדים השחורים נראה לי יתאימו"אמרה והצביע על כמה זרים של ורדים שחורים. "הייתי ממליצה להורייך לקח את השחורים,ולאחיך לקחת את הלבנים" אמרה בחיוך עצוב."אני אקח, תודה.כמה זה יעלה?" שאלתי אותה בחיוך קטן ומאולץ."אף אחד לא קונה אותם,אז זר אחד עולה 20"אמרה כשניערה את ראשה ומבט לא מרוצה על פנייה.אולי בגלל זה היא המליצה לי על הוורדים."הינה,תודה רבה"אמרתי כשגיחכתי.היא שמה לי את הורדים בשקיות מיוחדות לזרים, והביאה לי את הוורדים."שיהיה לך יום טוב"אמרה בחיוך מצטער. "תודה"אמרתי כשיצאתי מהחנות. הלכתי לכיוון בית הקברות הקרוב.טיילתי שמה עד שמצאתי את הקברים שלהם.שמו אותם באותו קבר.והשיגו תמונה שהעלתי לאינטרנט כשצילמתי רק אותם.ראיתי שהרבה אנשים היו כאן,לא רק חבריהם.הוצאתי את הורדים,ושמתי בעדינות ליד כל שם. לא הצלחתי להחזיק מעמד, ודמעות נפלו מפני.נפלתי על האדמה על הבירכיים,ובכיתי.לא רציתי לקבל את המציאות הזו.אולי היו דברים,שאני שמחה שעברתי.אבל הכאב חד מידי.אני ישבתי כמה זמן,כשדמעות נופלות מעיניי.שמעתי צעדים מאחורי,וישר הסתכלתי מאחורי. ראיתי שאלו היו ההורים עם אחד מהחברים של אחי.קמתי ממקומי, ופיניתי לו מקום לשם את הזר שהחזיק. טיפה צעדתי אחורה והייתי ליד הוריו."אנחנו מאוד מצטערים על האובדן,זה כנראה מאוד קשה לאבד את המשפחה היחידה שנשארה."אמרה אימו."אני עוברת את זה.זה קרה לפני חצי שנה,אני יכולה להתגבר קצת על זה" אמרתי בחיוך מאולץ. ראיתי שהחבר של אחי התחיל לבכות גם."אני ראיתי שבאו כמה נערים שלא הכרנו,אלו היו חברים שלך?"שאל האב. "כן,הייתה לי בעיה ולא יכולתי לבוא, אז, הם לבד על דעת עצמם באו לפה בשמי.אך לי זה לא הספיק" אמרתי כשאחזתי בידי.ראיתי שהילד קם ממקומו,כשהוא מנסה להחזיק את הדמעות, ובא להוריו."להתראות"אמרו שניהם והלכו מהקבר.לדסטין,אחי,היו חברים לאומתי. וגם להורי. אותם ניחמו על מותם.אבל אותי ניחמו רק 8 אנשים שהיו סביבי.ולי זה הספיק, למרות,שזה עדיין כואב. ראיתי עוד כמה אנשים מגיעים עם ילדיהם, כנראה בגלל ששישי היום אז הילדים פנויים עכשיו לבוא.אני נשארתי עד האחרון, ודיברו איתי קצת,החמיאו להורי ולאחי, והלכו. גם כשהפסיקו לבוא עדיין נשארתי.רציתי לנסות להיות הרבה זמן איתם.הגיע מצב, שפשוט התיישבתי מול הקבר, והתחלתי לדבר איתם.ידעתי שהם מתים,והם לא מקשיבים לי, אבל לי זה הרגיש כאילו הם כן מקשיבים.דיברתי איתם על איך שרגשתי אחרי השרפה,איך הרגשתי כשהגעתי לפנימייה.את מי הכרתי,מה הסיפור שידוע לי עליהם, הסברתי עליהם,אמרתי מה עשיתי כל הזמן הזה כשהם לא היו.בכיתי,צחקתי,גיחכתי, והסברתי הכל.ספרתי על כל ה-7 החודשים שעברו עלי.עד שהצלחתי לקום היה כבר חשוך,שמונה בערב.הא,הם כנראה יהרגו אותי.התחלתי ללכת ברחובות האפלים והשחורים.מידי פעם פחד עבר בגופי, ושמעתי צעדים מאחורי כל הזמן,אך כשהסתובבתי ראיתי שאין שמה אף אחד. עכשיו אני מתחילה לפחד.