כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 37

***נקודת המבט של טרוי***

הרגשתי אשם בטירוף לגבי אותו לילה. אני לא יודע איך אני אמור להרגיש יותר. אני באמת לא מתכוון לפגוע באלנור, שום דבר מזה לא מכוון אליה.. אבל היא פשוט… כבר בתוך הסיפור הזה מלכתחילה. הלוואי והייתה איזושהי דרך שבא יכולתי לגרום להכל להיות פשוט בסדר והגיוני. ״אנחנו מתכוונים לדבר על אותו לילה אי פעם״ אמה אמרה, תפסה אותי לא מוכן עם השאלה האקראית הזאת כששקעתי במחשבות שלי. ״אז את כן זוכרת…״ אמרתי מסתכל למטה ולא יודע מה אנחנו אמורים להגיד על זה. ״אני לא יודע לאן את לוקחת את זה… אבל אני לא חושב שכרגע אני רוצה לחשוב על זה אמה. הראש שלי מתרכז באלנור ואני כבר ימים מנסה לחשוב על איך אגרום לה גם מצד אחד לסלוח לי ומצד שני לא להסתיר את כל זה ממנה״ אמרתי וכאילו שזה לא היה מובן מאליו היה לה פרצוף טיפה מופתע על הפנים.

״לסלוח לך..? זאת אומרת..?״ היא שאלה נשמעה מבולבלת. ״מה?״ שאלתי לא מבין לאן היא חותרת. ״לא חשוב.. הייתי סתם טיפשה מספיק כדי באמת לחשוב על זה לעומק״ היא אמרה ונעמדה משם לפני שהתחילה ללכת לכיוון הדלת. ישר קמתי אליה ועצרתי אותה מלצאת. ״היי חכי רגע״ אמרתי כשהיא הסתכלה למעלה עלי ושלפה את היד שלה מהיד שלי בעצבים. ״את חשובה לי אמה, אני לא יודע מה כל זה אומר בשבילי אוקיי ? אלנור חשובה לי גם היא ואני כבר לא יודע מה אני מרגיש למי. אל תקשי עלי, בבקשה.. תני לי זמן להבין מה קורה עם עצמי לפני שאת מתעצבנת עלי. אני יודע שאני אדיוט אוקיי? אני יודע את זה. אני יודע שמה שאני עושה ועשיתי דפוק, ואת בכלל לא יכולה לתאר לעצמך איזו אשמה יש לי כל פעם שאלנור מתקשרת, ואיזה חרא אני מרגיש עם עצמי כשאני זה שמתקשר אליה. את יודעת שאני תמיד אוהב אותה…״ אמרתי לה הכי בכינות שיכולתי. לקח לה זמן, אבל בסופו של דבר היא הנהנה והסתכלה עלי. ״אני מבינה… אבל אני חושבת שעדיף שלא נסתובב יחד בתקופה הקרובה.. אני צריכה עוד בעצמי לעשות איתה שיחה״ היא אמרה והנהנתי. אני חושבת שלהתרחק מאמה יהיה הדבר הכי טוב לעשות עכשיו.

***נקודת המבט של אמה***

הוא הנהן ויצאתי מהדלת, נכנסת אל המכונית ונוסעת צפונה לכיוון הבית שלי. אני לא יודעת אם כבר נמאס לי להכחיש, או שאני לא מצליחה להכחיש יותר. אף פעם לא רציתי חבר. אבל זאת הפעם הראשונה שהרגשתי ככה עם מישהו מאז טובי. למה אני תמיד מוצאת את האנשים הכי קרובים לאלנור ??

אני רוצה אותו, אני כל כך רוצה אותו ומרגישה כל כך אשמה. אני מרגישה חברה גרועה כל כך.. איך אני יכולה לעשות לה את זה בכלל ? הלוואי ויכולתי לא להרגיש יותר. זה היה פותר לי כל כך הרבה. אני מקווה מאוד שאני אמורה להרגיש אשמה כי כרגע אני מרגישה שיש לי פיל שלם בלב. אני חייבת לדבר עם אלנור לפני שכל זה יתגלה בעיו לא יפה… אני לא יכולה לשמור דבר כזה ממנה, בדיוק כמו שלא יכולתי לשמור ממנה את טובי. אבל מה אני משווה בכלל ?? הוא חבר שלה! אני שונאת את עצמי על כל מה שאני מרגישה. כל כך שונאת….

***נקודת המבט של ג׳ייק****

צפיתי בכולם מסדרים את התיקים שלהם. ׳מסדרים׳… אנחנו בנים אחרי הכל, אני בטוח שכל אחד היה נותן הכל עכשיו בשביל אמא, אחות או חברה שתסדר חו את התיק בשבילו. אבל אין מה לעשות בצבא חייבים ללמוד להיות מסודרים. אם אאבד רק דיסקית או כומתה הלך עלי…

אני אוהב את סופי השבוע של היציאה. מרגיש כמו שעה אחרונה בבית הספר של יום שישי שאתה כבר יכול להריח את היציאה לחופש. נפרדים מהצוות, עולם על הרכבות והאוטובוסים ומשם כל אחד לדרכו. עד שצריך לחזור כמובן יומיים אחרי זה ושוב לצאת למסעות ארוכים. במיוחד בשבוע הזה, שאנחנו כבר מתכננים כניסה לשטחים. אבל אני לא מתלונן… אין בשביל מה.

״אז הביתה ? או לדודים ? או לאן ?״ סאם שאל אותי כשחיפש את הנעליים שלו באכסנייה. חשבתי על זה לשנייה ולא ידעתי מה אני מחליט. מצד אחד, לא הייתי בבית כבר המון זמן, ואני מת להרגיש קצת טעם של בית. אבל מצד שני– ״ג׳ייק?״ סאם הוציא אותי מהמחשבות שלי ״אני לא חוזר הביתה״ אמרתי כשהכנסתי את החולצות האחרונות לתיק הירוק הענק. ״אז לאן ? יש לך משפחה בסביבה ?״ הוא שאל אבל לא בדיוק התרכזתי כשחשבתי על הכל בשנייה האחרונה.

״אני נוסע לצרפת סאם״ אמרתי סוגר את הריצ׳רץ׳ ונעמד עם התיק עלי.

״תהנה בסוף שבוע, נתראה בעוד יומיים״ אמרתי כשהתכוונתי לצאת מהחדר לכיוון האטובוסים שלוקחים אותנו לרכבות. ״ג׳ייק״ סאם קרא לי והסתובבתי אליו. ראיתי אפילו חצי חיוך על הפנים שלו, סאם אף פעם לא מחייך. ״בהצלחה״ הוא אמר והנהנתי לתודה כשהתחלתי להתרחק משם. ״אולי תלך לשם ברגל אני בטוח שתגיע יותר מהר״ הוא צעק לי מאחור והרגשתי את השפתיים שלי מוציאות מלמול של ״מצחיק״ בציניות אבל האמת שלא יכולתי להתאפק מלחייך.

עליתי על האוטובוס שאמור להוציא אותנו מהחור הזה למקום קצת יותר ציבורי. כשהגענו לתחנת הרכבות המרכזית, כל אחד הלך לדרכו ומצאתי את עצמי היחיד עם מדים, מגפים, דיסקטית ותיק צבא בתוך קהל האנשים הרחב שבתחנה. בדרך כלל שאר הלוחמים מגיעים ממקומות שצריך לנסוע דרכם שקך הרכבת התחתית, ואני ממש מרחם עליהם כי זה שעות של החלפות רכבות מחניקות וקטנות. אני ושאר הלוחמים שמגיעים מהצפון נוסעים ברכבות הראשיות והגדולות. אבל הפעם, אני לא בטוח לאן אני נוסע… חיפשתי על המסך רכבות הענק את הרכבת שנוסעת לכיוון שדה התעופה, ומצאתי איתה מיד. בלי לחשוב פעמיים עליתי עליה. תפסתי שני מושבים והנחתי את התיק הגדול ליידי והרכבת נסגרה והתחילה לנסוע. הנסיעה ארכה שעות, אבל פחות מהנסיעה שלי מכאן הביתה.

יכולתי רק לראות את הנוף הכתום שהיה מבחוץ לחלון וכל מה שחשבתי עליו זה איך אני מוצא את המלון שאלנור נשארת בו. אני באמת טס עכשיו לפריז ? עם מדים ותיק בגדים שיכול להספיק לי לחודש ? אני בטח אוהב את הילדה הזאת יותר ממה שחשבתי…

הרכבת נעצרה ועל צג המסך מולה היה כתוב המיקום אליו הייתה צריך להגיע. יצאתי מהרכבת וממולי ראיתי את שדה התעופה הענק. יכולתי לראות את המכוניות מגיעות והולכות כשאנשים נפרדו ונפגשו. נכנסתי אל השדה והסתכלתי סביבי. כולם כמובן בהו בי, מחכים לרגע שבו כנראה אראה את חברה שלי חוזרת מחו״ל ואחבק אותה חזק כי לא התראנו שנים, כי זה מה שבדרך כלל קורה עם חיילים במקומות ציבוריים. אבל זה לא בדיוק עומד לקרות.. אז פשוט הלכתי לכיוון דלפק הראשי ועמדה מולי אישה צעירה שנראתה בסביבות גילי, לבושה כמו שאר הבנות בדלפק והבנות שעובדות פה בכללי וניגשה אלי עם חיוך ״ערב טוב איך אני יכולה לעזור ?״ היא שאלה אותי. ״כרטיס אחד לטיסה הכי מוקדמת לצרפת, פריז״ אמרתי והיא הסתכלה עלי טיפה מופתעת. שוב, מדים, תיק, חייל… אנחנו לא טסים בדך כלל, כי איו בשביל מה לטוס ליומיים.

אלא אם הילדה שאתה מאוהב בה נמצאת שם אבל בעצם יוצאת עם בן דוד שלך והיא במקרה אחותו של החבר הכי טוב שלך ודיי פגעת בה ואתה חייב להתנצל ולדבר איתה אבל אין סיכוי שזה יקרה אם זה לא יהיה פנים מול פנים….

בכל מקרה, היא ביקשה לראות דרכון שלמזלי עלי כי הצבא מחייב, הראתי לה והיא החזירה לי אותו כשחתמה עליו. ״הטיסה הבאה יוצאת בעוד שעה משער B31 תצטרך להיות שם לפחות עד החצי השעה הקרובה״ היא אמרה תוך כדי שהקלידה במחשב והסתכלה עלי כשחיכתה להדפסת הכרטיס. ״אז, מה חייל כמוך מתכוון לעשות בצרפת ?״ היא שאלה נראתה מבולבלת. ״דיי מסובך״ אמרתי מצחקחק בקלות בשל האירוניה שבדבר. ״אני פשוט אניח שחברה שלך שם, זה פשוט הכי רומנטי ויעשה לי את היום אז תן לי להאמין שזה זה״ היא צחקה וחייכתי כשהנהנתי. ״אתה לוקח את התיק הזה איתך למטוס או שאתה שולח אותו?״ היא שאלה כשהחזירה לי את הדרכון ובתוכו הניחה את הכרטיס.

״לוקח אותו אותי״ אמרתי. ״רק בעיה אחת קטנה״ היא אמרה וחיכיתי להסבר שלה. ״אתה בהחלט לא יכול לעלות עם הנשק הזה״ היא אמרה ונזכרתי שבאמת יצאתי עם נשק. ״תראי, אני לוחם, הנשק בא איתי לכל מקום, זה בדרך כלל מה שאנחנו עושים…״ אמרתי לה. ״אני אצטרך לראות תעודת חייל״ היא אמרה גורמת לי לצחוק טיפה. ״זה לא מספיק משכנע ?״ שאלתי כשצעדתי צעד אחד אחורה מעבר לדלפק כדי שתוכל לראות אותי בשלמותי. ״זה יכול להיות כל מחבל אחר מחופש לחייל״ היא צחקה ואני פשוט חייכתי מהקטע שזה משעשע אותה. הוצאתי תועדת חייל ואחרי שהתבוננה בה קצת היא חתמה משהו נוסף על הכרטיס שלי והחזירה לי אותו ״טיסה נעימה״ היא אמרה כשהלכתי משם לכיוון הפנימי של שדה התעופה. אחרי מספר רב של בדיקות התיק שלי, שוב עניין הנשק, בדיקת תעודת החייל, סוף סוף מצאתי את עצמי במטוס.

בזמן שחיכיתי להמראה פתחתי את הפלאפון ושלחתי לאמא שלי הודעה. ׳לא חוזרים הביתה גם השבוע, מצטער ומתגעגע׳. לא רציתי לשקר אבל בטח שלא רציתי להגיד לה שאני טס לצרפת ובטח לא מאיזו סיבה… חיפשתי מהשיחה האחרונה שלי עם אלנור את המיקום שלה, יכול להיות שיש ייתרון בלימוד איתור אנשים דרך מכשירים בצבא. רשמתי לי על היד את הכתובת והכנסתי את הפלאפון לתיק השארתי למעלה בתאי האיכסון.

הרגשתי את הגוף שלי רועד ופתחתי את העיניים כשהבנתי שנחתנו. באמת ישנתי כל הטיסה ?
לקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה. שוב כל הבדיקות נעשו בשדא התעופה של פריז וסוף סוף הייתי מחוץ לשם. לקחתי מונית והתחלנו לנסוע לכיוון המלון שלה. בדקתי את השעון שלי והשעה הייתה 6:00 בבוקר. לאזעזל כמה שאני שונא הפרשי שעות בין ארצות בעולם.

כשהגענו, שילמתי לנהג מונית והוצאתי את התיק שלי מהתא מטען שלו. הוא נסע משם ואני נכנסתי למלון הענק והיפה. הקבלה הייתה ענקית. ניגשתי אליה ועמדה מולי אישה וגם היא, עם חיוך רחב על הפנים. ״ברוכים הבאים למלון ׳קסידיל׳, איך אפשר לעזור ?״ היא שאלה. ״תוכלי לבדוק לי באיזה חדר שוהה אלנור מנסלון ?״ שאלתי והיא חייכה לפני שהקלידה משהו במחשב שלה. ״קומה עשירית חדר מספר 110״ היא חייכה והנהנתי כשהודתי לה. הלכתי לכיוון המעלית העניקית ולחצתי על קומה מספר 10 מתוך כל ה30. המעלית התחילה לעלות ובדרך נעצרה בכמה מקומות כשאנשים יצאו ונכנסו אליה. סוף סוף הגעתי לקומה עשירית, וכשהתחלתי לצעוד במזדרון הלב שלי התחיל לרוץ. חדר 108, 109…. 110. עמדתי מול הדלת, מביט במספר שעליו ולא הייתי מסוגל לזוז.

בלי לחשוב הרבה דפקתי על הדלת וחיכיתי, מנסה להתעלם מהלב שלי. ״אני כבר מוכנה מארי שתי דקות״ הקול שלה נשמע כשהדלת נפתחה והיא נעצרה בפתאומיות כשראתה אותי עומד בדלת באדישות. התגעגעתי למראה שלה אפילו יותר ממה שחשבתי. עמדנו אחד מול השנייה למשהו כמה חצי דקה, אבל זה הרגיש כמו שנה של שקט ובהייה.

״מה לאזעזל את– אני– … מה קורה כאן ג׳ייק?״ היא הייתה מבולבלת בטירוף לראות אותי שם, ואני יכול בהחלט להבין למה. זה מוזר יותר כשאני עם מדים ונשק. ״לא רצית לדבר בפלאפון.. אז החלטתי לבוא לכאן״ אמרתי הכי אדיש שיצא לי. היא עדיין הסתכלה עלי מופתעת ולא הבינה מה קורה. ״אני באמת צריך לדבר איתך אלנור. בבקשה״ אמרתי והיא נשפה החוצה נשימה שהיה נראה שהחזיקב אותה דיי הרבה זמן בריאות.

היא פתחה את הדלת קצת יותר בשבילה כשנכנסה אל עומק הדירה המומה, ואני נכנסתי אחריה, סוגר את הדלת. הורדתי מעצמי את התיק ואחר כך את הנשק. ״תראי, אלינור.. אני מצטער אוקיי ? לא הבנתי מה אני רוצה ממך ובשבילך ואמרתי דברים שבחיים לא הייתי מתכוון להם. נכון שלא רציתי שתמשיכי הלאה אבל כ–״

״אתה מתכוון להתנצל או לבקש אותי בחזרה ג׳ייק ? כי בינתיים אני מבולבלת בטירוף עם כל מה שקורה ואני לא מתכוונת לחזור אחורה. אני עם טרוי עכשיו ואני מצטערת אבל אין לזה שום קשר אליך וזה המצב כרגע… תצטרך לקבל את זה״ היא קטעה אותי באמצע. ועם כמה שכאב לי לשמוע, הפרצוף שלי נשאר אדיש למצב.

״אני יודע, אני מקבל את זה, ושמח בשבילך.. אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להתרחק. אני באמת התגעגעתי אלייך אלנור ואני רוצה את החברה הכי טובה שלי בחזרה.. הגעתי לכאן כדי לבלות את הסוף שבוע שלי איתך. מצידי כאן, בצרפת, בפריז, או אפילו פה במלון מצידי. אז מה את אומרת..?״ חלק מזה היה דיי שקר, אני לא באמת מקבל את זה וקשה לי עם זה. אבל אני רק בתחילת הדרך של הכל. ואם אני רוצה אותה בחזרה אני אצטרך להיות סבלני ורגוע ככל שאוכל…

״סיימת עם הנאום ? כי עם כמה שאני שונאת אותך כרגע אני ממש אשמח לחיבוק ממך עכשיו״ היא אמרה מעלה לי חיוך על הפנים כשהפתיעה אותי לגמרי. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק. ההרגשה של היידים שלה שהתלפפו סביבי… אני אפילו לא יודע איך להסביר. התגעגעתי להכל אצלה.. הכל.

״התגעגעתי אליך״ היא אמרה בתוך החיבוק והשמטתי את הפנים למטה בכדי לנשק לה את הראש. הלוואי והיא הייתה שלי כרגע.