אני

הצד השחור שלי עצוב.הצד הלבן שלי לא שמח.
שקעתי לתהום,והיא חשוכה.מלאה בשדים ובחלומות שלי.שדים שאני יצרתי,חלומות שאני הזיתי.
אני מסתובבת בתהום שלי,לבד.אין פה קולות.רק מבטים.והם מצמיתים.מבעיתים.
ואין לי לאיפה ללכת בתהום שלי.היא שלי ורק שלי.לכן אי אפשר לברוח.
אני יצרתי לי אוייבת.עצמי.
והיא מפחידה ומסוכנת.כל סולם או חבל שאני מגלגלת,עצמי הורסת,ושואלת "למה?".
ואני….אני שותקת.
התהום שלי,היא לא כמו הלילה,שבולע כל דבר בתוכו.
כשהשמיכה של החמה נפרשת,הרצון שלך מתחלק לשניים:
אחד שמחכה לשמש,לקרן מתוקה שתלטף אותו,תמלא אותו בחום.
והשני?.השני רוצה להתכרבל בחושך,לעבד את היום.
ושניהם מנסים לעשות דבר אחד.לא לבכות.כי המי-מלח האלו….מסוכנים יותר מתהום.
לה יש מטרה אחת.ולדמעות?
אז אני שותקת,כי למעלה,היום יביא לילה,והלילה יביא יום.ושני חלקים בתוכי ילחמו,ואף אחד מהם לא יוכתר כמנצח,רק הטבע.
ואותו כוח הרסני לבכות,יתעלה על כולם.
אולי בגלל זה נפלתי לתהום שלי.אני לא ברחתי,אני מצאתי פיתרון.
אסיר,שמנסה לצאת החוצה,בורח?.לא,הוא חיפש מקום טוב יותר.
אני אסירה,אני כלאתי אותי.
אני לא בורחת,אני מחפשת.עצמי צוחקת,אבל גם היא מבינה,שאם לא נמצא מענה לבעיה,שנינו נעלם.בלי תהומות,חבלים,סולמות,שאלות ושתיקות.רק חור שחור.
אני מפחדת מהבכי,ומנבה לצאת מהתהום.אז לאיפה עוד נשאר ללכת?.
ללא יום ולילה,ללא שדים וחלומות.בלי טבע ומלח.
לאן עוד נשאר ללכת,לאן.רק תגידו.מישהו.