בפעם האחרונה – לגלגל ההצלה של רועי

אני שואפת עמוק, מחזיקה את האוויר לכמה שניות ונושפת נשיפה רדודה. הלב שלי מתחיל לפעום מהר, כפות ידיי מזיעות וציפייה מהולה באימה ממלאת אותי.
"את מוכנה?" שואל הרופא.
"לא…" אני אומרת, קולי רועד. "אפשר עוד שלוש דקות?" אני שואלת.
"כמובן" הוא עונה ונכנס לחדר הניתוח.
יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר… אני מנסה להרגיע את עצמי אבל לא מצליחה. אני מבקשת מהוריי לתת לי כמה דקות עם החבר שלי. הם יוצאים בדמעות והוא נעמד לידי, מחזיק לי את היד; "הכל יהיה בסדר, את תראי," הוא אומר בביטחון, אבל אני רואה על פניו את הפחד והדאגה. "תמיד היית חזקה, את יכולה לעמוד בזה"
"אני…" דמעות זורמות במורד פניי באיטיות, ואני כמעט לא מרגישה בהן. "אתה שמעת את הסיכונים… הגידול נמצא במוח, ויכול להיות שהניתוח לא יצליח, שזה ייפגע בתפקוד שלי, יכול להיות ש–"
"אל תדברי ככה. את תהיי בסדר" הוא אומר, אבל אני רואה שדמעות מתחילות לרדת גם מעיניו. הוא מנגב אותן מהר בשרוולו, מנסה להיות חזק בשבילי, אבל שנינו יודעים שזה לא יעזור…
"לעזאזל עם הסרטן הזה" אני לוחשת, עוצמת את עיניי בחוזקה ומקווה שכשאני אפתח אותן הכל יעלם. אבל כמובן שזה לא.
"אני… אני רוצה להגיד לך משהו" אני אומרת, מתבוננת בפניו היפות, אפו הנוטה מעט הצידה לאחר שנשבר כבר פעמיים כשהוא הלך מכות עם אנשים שירדו עליי, עיניו החומות, בהבעת העצב החרוטה עליהן, עצב ודאגה. הוא מתיישב על קצה מיטתי. "מהיום ההוא בכיתה ד' כשעזרת לי, כשהאוגר של הכיתה ברח לי, והרגעת אותי כשבכיתי ואז הלכת למצוא אותו…" שנינו צוחקים בעצב, נזכרים באותו רגע, איך שהוא טיפל בי… "לפני זה לא חיבבתי אותך, אפילו לא קצת," אני אומרת, מסתכלת על החיוך שלו, החיוך המתוק והשובב הזה, שצידו השמאלי עולה קצת יותר למעלה מאשר הימני, "ואז נהיית לי כמו האח שלא היה לי, הגנת עליי תמיד. הלכת מכות עם ילדים שירדו עליי, עזרת לי כשהייתי עצובה, גם בגלל בנים, גם בגלל החברות שלי, וגם אם סתם הייתי בדיכאון… אבל בסופו של דבר… כשבכיתה ח' אמרת לי שאתה אוהב אותי, בסופו של דבר הבנתי שהרגשות שהיו לי, שאני מוכנה לעשות הכל בשביל שתהיה מאושר והחיבה אלייך… היא לא הייתה חיבה של אחים… אבל כל כך פחדתי שהקשר שלנו ייהרס, אז דחיתי אותך… ואני מצטערת על כך. מהיום ההוא אני אוהבת אותך" אני אומרת בחשש.
"אני…" הוא מתחיל לומר משהו, אבל אני לא נותנת לו לסיים את המשפט. אני מושיטה את ידי לעורפו ומקרבת אותו אליי, נושקת לו בפעם הראשונה ואולי האחרונה בחיי… אני פותחת את שפתיי, והנשיקה מתארכת. אני עוזבת אותו, נשענת לאחור על מיטת הגלגלים באנחה ואומרת; "זהו, זה מה שרציתי להגיד לך" עכשיו סוף סוף היה לי האומץ לעשות מה שכל חיי פנטזתי עליו. "אני אוהב אותך" הוא אומר לי, "אוהב אותך כל כך…" הוא מלטף את פניי, שנינו בוכים, והוא מחבק אותי חזק. אני מאושרת ועצובה בו זמנית. ידיו נשמטות מגבי כשהרופא יוצא מחדר הניתוח, "הגיע הזמן" הוא אומר, אני מהנהנת לכיוונו ומנשקת את חברי בפעם אחרונה. "עכשיו, אין סיכוי שאת לא חוזרת" הוא אומר ומלטף את שערי הארוך שבקרוב יגולח.
"להתראות…" אני אומרת, נפרדת ממנו, אולי בפעם האחרונה… אני עוצמת עיניים, מנסה להתנגד לדמעות, אבל הן לא מפסיקות.
אני עוברת למיטת הניתוחים, מתחננת שאני אהיה בסדר… אם יש אי שם מישהו או משהו שמקשיב לי, בבקשה, תעשה שאני אהיה בסדר…
"את מוכנה?" שואל הרופא בפעם השנייה. אני מהנהנת והוא שם לי מסכה על הפה והאף. "תספרי עד עשר" הוא אומר לי. אני מתחילה לספור בלב, אחת, שתיים… אני נהיית מנומנמת, כבר לא מצליחה להחזיק את עיניי פתוחות. הקולות מתערבלים בראשי, ואני מבקשת שוב, בפעם האחרונה, בבקשה, בבקשה שהכל יהיה בסדר…