אני רוצה לומר שלום

" אני. משדרת. מהמכשיר. המוזר. שנתת. לי." שלחתי לאהובי והחזקתי את המכשיר בידי הקרות. מלחמה קרה-ידיים קרות. כן, מלחמה דבר קשה. הוא לא ענה לי. חיכיתי, עברו שעתיים ועדיין הקשבתי אל המכשיר בריכוז ועניי קרועות לרווחה, מצפות לאות חיים כלשהי. "את. יודעת.מהו.המשיר.הרי.סיפרתי.לך." המילים הקטועות הללו מילאו את נפשי בשעה שניסיתי להכין עוגת אננס הפוכה. "זהו הקניבל המעיר שהבאת הביתה?" שאלה סבתי בקול משעשע וציפתה בי מחבקת את המכשיר ולוחשת לו שיתן מזל לאהוב ליבי. "אני.שכחתי.אני. טיפשה.ובגלל. זה. רואה. אני. כמה. אתה. חכם. ויפה. תחזור. אהובי." שלחתי חזרה וגמרתי לבשל למשפחתי את הסעודה.
אימי חייכה אלי חיוך מלא חשש. "למה התאהבת בנוצרי?" שאלה.
"הוא לא! הוא… הוא הלך לצבא למען ישראל!" צעקתי וסידרתי את שערי החום,פרוע לזנב סוס ואחר כך לפזור. "את לא מבינה הוא היה נוצרי אבל הוא שינה את דתו." הפעם בקול שקת אמרתי. "אתם בביתי ובביתו, אורחים כך שאסור לכם לומר שום דבר זהה." אבא שתק ואמא גם רק סבתא מיקצקה בלשונה וחיבקה אותי."רוביה'לה." לחשה."תתהפקי. הוא מושלם ואת יודעת. שום דבר שיגידו לא ישנה את עמדתך." אני חייכתי. אחרי זה הכל היה רגיל ושמחתי לתרוק את הדלת כאשר הלכו. "סבתא ,הוא הרי יחזור? אהוב ליבי? אהוב שלי?" שעלתי בפעם העשרה ועני הוצפו דמעות. "הוא יחזור?" אני כמתי כשסבתי שתקה והוספתי הודעה:"לא.משנה.מה.אני.אוהבת.אותך." הוא לא השיב אבל חזר למשך כמה ימים בהם התחתנו וציירנו יחד ושרנו. אני גם אמרתי לו שכנראה שנכנסתי להריון כי ביטני התעגלה בצורה שלא מרמזת על שומן. הוא שמח וזה גרם לשנינו להיות יותר מחוברים.
אחרי החופשה המשמחת שלו הוא לא חזר מהמלחמה. רק הכיתוב:" אני.אוהב.אותך.שלום.ולהתראות." הופיעה על מסכו הקטן של המכשיר. באותו היום שום ציוץ לא נשמע על אהובי מצד ההורים שלי ורק בכיה של סבתא היה הדבר שזכרתי.