-בלי שם-

"אני עמדתי שם בצוק הגבוה וצפיתי בהם כשהם לקחו את ביתי, את אדמתי, את ממלכתי; אני עמדתי שם וצפיתי בהם כשהם לקחו את אנשיי ובזזו את רכושם.
כשהם לקחו את הנשים והגברים, עינו אותם עד שדם יצא מפיהם כשצרחו, עד שלא נותר להם קול לצרוח.
אני שמעתי את בקשות העזרה שלהם שנישאו לעברי על גבי הרוח, מהתחינה של הגברים האצילים ועד לבכיים של הפעוטים הרכים.
היה לי את כל הכוח, אז. יכולתי לגרום לכל היער לקום נגדם, ללפף את ענפיו סביבם ולבלוע אותם אל תוך האדמה. יכולתי להרוג אותם בעזרת מילה אחת בלבד. יכולתי להילחם בהם לבד ולנצח, להציל את כבוד גרייג'ק ולהשיב בחזרה את אנשיי, אך לא עשיתי כלום, פשוט ישבתי בצד ונתתי להם לעשות כרצונם." הם לא אמרו דבר, רק ישבו המומים ומשותקים מסיפורי.
"אני הבת הראשונה אחרי חמישה אחים. אבי הוא האל סיילון, מלך כס הנהר. אמי לא ידועה וכך גם שמי האמיתי, אשר ניתן לי במחשבתה כשעוד הייתי ברחמה. אני היא האגדה שכל איש מחפש אחר פתרונה. אני בת אלמוות ואנושית, צאצאית שבט הניב וילדת המזדאבים; אני הסיוט הכי גדול שתוכל לדמיין בחשכה; אני היא זהובת השיער ועוד הרבה יותר. עברתי חיים שלמים בגלגול אחד וגילי עתיק עוד יותר מין הזקן מהים." אגרופי התקשח לכפפת קרח עבה. "איך אתה מעז לדבר אליי כך, בן-אנוש נחות שכמוך, ולטעון שאני איני יודעת סבל מהו. מה אתה יודע על סבל, על תקווה, על בדידות? אתה אינך יודע דבר!"
הסתובבתי והפנתי את גבי לעברם, מתחילה לצעוד בפנים אטומות אל עבר החדר הלבן, שם אוכל להרגיע את מחשבותיי.
הנחתי את ידי על ליבי ולחשתי את סיסמת החדר בשקט. הקירות הלבנים שהקיפו אותי נתנו לי תחושה של מרחב שלא נגמר. מספיק צעד אחד מיותר ואני עלולה להיתקל בקיר.
הנפתי את ידי וחשפתי את המכתב שנשלח לפני כשבוע מאחי.
' לוס, זו את? אני מקווה מאוד שכן. אבא ביקש ממני לומר לך את הפרטים הבאים, שכן הוא קצת חושש מתגובתך.
הוא אמר שהילדים שתחת חסותך צריכים להיערך לקרב שעתיד לקרות, ושאת צריכה לחזור ל… את יודעת, כדי לנסות לשכנע אותם לפנות אחורה. את יודעת מה אבא חושב לגבייך, אך אני מניח שאת גם יודעת שאין מה לעשות נגד זה.
לומאריש, סנרומאש הזקן חולה. הגיעו שמועות לאוזניי שהזיכרונות מתחילים לדלוף החוצה מביתו. כוחו כל כך רב עוצמה שהם עוד יחזירו את העולם לעבר, יהפכו אותו ויעצבו אותו על פי זיכרונותיו.
אנא, את חייבת לחזור לכפר ביתך, את יודעת שרק לך הדלת תיפתח, שכן היא תזהה את טביעת חותמך.
את היורשת החוקית שלו. דמו מעורבב עם דמך בלבד. כשהוא ימות הכפר יישאר ללא מנהיג, ואני יודע שאת לא תוכלי להישאר, אך המעט שתוכלי לעשות עבורם הוא לרפא את זקן.
בנוסף לכך יש שמועות שהמזדאבים מתכננים לחפש אחרייך. איני יודע מדוע, אך תהיי זהירה.
ג'יימס ולוק חזרו לריברלנד. עבר הרבה זמן מאז שישבנו כולנו באותו שולחן ודנו בנושא זה או אחר. טוב, כמעט כולנו.
אני מתגעגע אחות קטנה. הרבה השתנה מאז שעזבת באותו יום, אבא עצמו הודה שהוא כעס יותר מידי, אך הוא מעולם לא רצה שתעזבי את הבית. אני יודע שאת הלכת לחפש אחר אריאל, אך כשלא חזרת כולם התחילו לדאוג והמכשפות לא הצליחו למצוא את חוט הצבע שלך באוויר והשבטים לא הצליחו למצוא את חותם הריח שלך. כולנו הנחנו ש… טוב, שמתת.
היינו מופתעים מאוד כשראינו אותך שוב לראשונה, כשעמדת שם עם דמעות בעינייך וילד קטן בזרועותיך. היינו בטוחים שהוא ילדך שלך, אך השיר ששרת לו באותו יום, הוא לעולם לא יצא מראשי. כל כך הרבה סבל ועצב היה ניכר בקולך, כל כך הרבה רחמים ואכזבה…
לוס, את לא יכולה להישבר, לא עכשיו.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך, כל כך הרבה חוויות שאנחנו צריכים להחליף, אך זה מסוכן מידי בשביל מכתב, ואפילו בשביל שניים.
אני אשמח לראות אותך שוב בריברלנד, את יודעת שאין לי לאן ללכת ממילא.

ודרך אגב, אבא לא אמר לי לכתוב את זה. אני באמת רוצה שתבואי. '

כישפתי שנית את המכתב והעלמתי אותו. בריאן צדק, זה יותר מידי מסוכן. המכתב יכול להגיע לכל 'עין' או 'אוזן' שנמצאת באזור.
אך הוא גם צדק כשאמר שרק אני יכולה לעזור לסנרומאש. אם הזיכרונות באמת מתחילים לזלוג החוצה, אז סימן שהוא גוסס, והפעם באמת.
קול פטפוט זר אך מוכר נשמע לפתע וקרן אור חלשה יצאה מין התקרה. "לא תוכלי להתחבא לנצח, מתישהו אני אצליח לפרוץ דרך מסך הכישוף שלך ואז לא יהיה איש שיוכל לעצור בעדי." הוא אמר ונעלם. חשש אחז בי אך נעלם כלא היה. הוא לא יוכל למצוא אותי. אין לי ממה לחשוש.
חמקתי החוצה ודאגתי לנעול את הדלת אחריי. יש סודות שעלולים להשמיד את הבית הזה אם יתחמקו.
מצאתי את כולם ישובים בסלון הגדול, כשמגש פיצה מולם על השולחן.
"ממתי אתם מזמינים אוכל?" שאלתי בפליאה. אחד היתרונות של הבית הזה הוא שאנשים בלי 'ראייה' לא יכולים למצוא את המקום הזה, וגם אם כן, אז הם לא רואים אותו כמו שהוא באמת.
מבחוץ הוא נראה כמו סתם אוהל ישן.
"ניר יצר קצר במטבח ואסף לא הצליח לחשמל את הכבלים חזרה." ענתה טליה באדישות ונימת התנצלות נשמעה בקולה. "עד כמה חמור הנזק?" נאנחתי. היא הביטה בי בהיסוס. "בואי רק נגיד שאני יכולה לצבוע מחדש את המרתף שלך." הבנתי את הרמז. "אני אלך לנקות שם." נכנסתי למטבח והתחלתי לסדר כל דבר חזרה במקומו. מישהו נכנס למטבח גם.
"אנחנו מוכנים. אנחנו יכולים להילחם גם, אם זה מה שצריך. תני לנו הזדמנות-"
"לא!" קטעתי בגסות את דבריו, מתעלמת מכך שהוא שוב קרא את מחשבותיי ונוזפת בעצמי על טיפשותי שהסרתי את המגן. " כבר אמרתי לכם, אתם אינכם יודעים דבר על סבל ומלחמה. אתם תחת אחריותי, כך שאני לא אתן לכם לצאת לשם ולהרוג את עצמכם. ולא, אל תתחיל עם זה שוב." אמרתי ובתנועת ראש קטנה הושבתי אותו במקומו. הוא ניסה להזיז את ידי אך נכנע כשהבין שהוא משותק בכישוף.
"את בכל זאת מתכוונת ללכת למקום ההוא שחשבת עליו, לא? את בכל זאת תשאירי אותנו לבדנו כאן, מה גורם לך לחשוב שלא נעקוב אחייך?" צחקתי. "נראה שאתה עדיין אינך מכיר מספיק את הבית. המקום הזה הוא לא סתם 'בית', הוא בנוי ממני, מחלק מההילה שלי. הוא מחויב למילתי ויעשה כל דבר שאני אומר לו, גם אם זה לעבור למצב נעילה של שנה שלמה או יותר כשאתם בפנים." הוא החוויר. "אבל את לא תעשי את זה, נכון?"
שלחתי לעברו מבט עייף. "במלחמה הכל מותר אסף, גם הדברים הקטנים שנראים לנו כפעולות טיפשיות וחסרות טעם."