עיניים שחורות

אני מכסה את פניי בידיי. כתמי צבע נדבקים לעורי ומקשטים אותו בשלל צבעים עזים וכהים, אך לי לא אכפת. אני מסתכלת על פניי העגומות במראה. עד מתי זה יימשך, אני חושבת. אבל אני יודעת שלמרות שהתשובה נמצאת עמוק בתוכי, אני לא אמצא אותה לעולם.
אני פשוט אסרב לה.
ידי מחזיקות את המגבון הלח ומתחילות להסיר לאט לאט את הצבעים, ואם כל אחד שהולך אני מרגישה שונה יותר ויותר, כאילו המראה ללא הכתמים מוזר ולא אני.
שני כתמים אחרונים נשארים, סביב עיני. הן צבועות בצבע שחור שהתחיל לזלוג מעט בגלל לחות המגבון.
עיני נראות עכשיו כלא יותר מסתם שני כתמים שחורים.
אני מנסה למחוק אותם, אבל לא משנה כמה אני עוברת מסביב עם המגבון, הצבע לא יורד. עכשיו אני ממש מתחילה לחשוב שהצבע נדבק לעורי.
אני מתיישבת בפינה ומשפילה את ראשי. רק לא להסתכל במראה.
איך אוכל לצאת החוצה ככה? איך אוכל להתמודד עם המבטים של אחרים?
הדמות שבמראה נעה, מתקרבת ומנסה לשכנע אותי שזה בסדר, שאם אני רק אפקח את עיני שוב אני אראה שהצבע נעלם, אך אני לא מקשיבה לה. אני נועלת את הדלת ומכסה את אוזני, אך אני עדיין שומעת את קולה.
לשנייה אחת אני מעיזה לחשוב שאולי היא צודקת, שאולי הצבע אכן נעלם; ואחרי הכל, מה כבר יש לי להפסיד?
אני פוקחת את עיני באיטיות.
אחת שחורה ואחת רגילה.