כפיות- פרק 37

הגענו בדיוק ללילה בלונדון, ככה שהגענו למלון ונכנסנו ישר להתקלח ולישון. הוא נכנס להתקלח ראשון כי בנים תמיד מתקלחים יותר מהר. מעבר לזה אני העדפתי קודם כל להסתכל על הנוף מהמרפסת, להירגע קצת מכל מה שהרגשתי במשך כל הטיסה. כל הזמן רעדתי, או לפחות חלק מהזמן, רעדתי בעיקר כשהגלגלים התנתקו מהרצפה וכשהם חזרו לרצפה. התחושה שאתה באוויר, עף לרגע מכל הצרות, היא תחושה יותר ממופלאה. יושב לידי הידיד הכי טוב שלי, האדם שאני הכי מעריכה בעולם הזה, וכל הסופ"ש הזה הוא רק בשביל האושר של שנינו. כל מה שיקרה ביומיים וחצי האלו ישאר איתי לעוד הרבה זמן. מה שכן אני חייבת להיזהר לא לעשות טעויות.
כשהתיישבתי במיטה שלנו, אחרי מקלחת נעימה, לבושה בבוקסר וגופייה, שגיא שכב לידי וקרא בספר שהוא הביא מהבית. אף פעם לא חשבתי ששגיא הוא אחד מאלה שיקראו ספר. כל מה שעשיתי היה להישכב לאחור, לשים את הראש על הכרית הלבנה והנעימה של המלון, להריח את המצעים שהרגע יצאו מכביסה ולהסתכל עליו קורא. חייכתי לעצמי ואז הסתכלתי אל השמיכה שנפרשה על גופי. פשוט נחתי ככה, לא היה לי כוח לעשות שום דבר אחר חוץ מלנוח והשינה בטח תבוא בקרוב. לרגע אחר כך ידו של שגיא הונחה את כתפי. "את חמודה כשאת שקטה" הוא אמר בצחוק. גיחכתי לעצמי ועדיין לא הזזתי את מבטי ולא את המצב בו שכבתי. התמסרתי למיטה, לרוך שלה, רציתי להיבלע בה. ידעתי שאני נמצאת רחוק מכל מה שיכול להפריע לי, עם בנאדם שכל כך טוב לי איתו. שגיא שם את הסימנייה במקומה, שמעתי את הספר נסגר, והוא הניח אותו על השידה בצד. "הכל בסדר?" הוא שאל אותי מודאג. "עייפות" אמרתי לאט. "אם הגב שלך הרוס מהטיסה את יודעת שיש לי ידי קסם" הוא אמר. הרמתי את ראשי בקטנה וחייכתי חיוך ממזרי. "כן או שאתה סתם רוצה לגעת בגוף שלי?" צחקתי. הוא צחק צחוק גדול. "לא רוצה לא צריך" הוא חייך בצחוק. "מי אמר לא רוצה" אמרתי מיד וקמתי, נשענת על יד ימין שלי, "בכיף ענק, תודה".
כשמגע ידיו נחת על הכתפיים שלי, מעסות אותן לאט לאט, הרגשתי שוב כמו היום ההוא בבית שלו. הפעם זה היה שונה, ידעתי שיש גבול ולכן המסז' התרחש כששנינו ישבנו. התענגתי על כל מגע, על כל שחרור של שריר תפוס שבמשך חמש שעות הטיסה האלה נתפסו. לא ניסיתי לישון בטיסה הזו, הייתי יותר מידי על קוצים. אני ושגיא דיברנו במשך הטיסה, או ששקענו במוסיקה שנתנו לנו. גם מוסיקה לא יצא לי לשמוע הרבה זמן עד לטיסה הזו. "אחר כך גם אתה תקבל אחד" אמרתי לו. שמעתי אותו מגחך ממאחוריי. "אני לא הכי אוהב את זה, אבל אני תמיד יכול לתת" הוא אמר לי. חייכתי לעצמי חיוך קטן. "אפילו הרגעים הקטנים האלה בינינו עושים לי טוב" נאנחתי. "גם לי" הוא אמר בלחישה קצרה. אחר כך שתקתי.
"מחר על הבוקר נלך לקנות לך מעיל?" שאל אותי שגיא בחיוך אחרי שזה הסתיים. נשענו שנינו על אחוריי המיטה. "בתקווה" חייכתי, "נקנה מעיל ואז נחרוש פה את האיזור, אנחנו כולה פה בסופ"ש. אני רוצה להספיק לראות כמה שאני רק יכולה". "הכנתי מסלול" הוא חייך אליי, "אני יודע מה אני רוצה להראות לך, איזה מקומות אני הכי רוצה שתזכרי מפה. מעבר לזה אני לא רוצה להתיש אותך, כי זו גם חופשה בסך הכל, אז נראה מקומות ובגנים יפים נשב וננוח, נאכיל ציפורים אם הן באות למרות הקור, נעשה מה שיעשה לשנינו טוב".
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי אחרי כמה זמן של שיחה. "כל דבר" הוא אמר מיד. התמקמתי בצורה נוחה יותר על המיטה. "אחרי שנחזור לארץ, תוכל לעשות לי טובה?". הוא הסתכל עליי במבט מחויך. "כל דבר, במה מדובר?". "פשוט.. תבטיח לי שתלך איתי לאן שאני אבקש ממך, בסדר?". הוא הסתכל עליי במבט מפוחד. "את מלחיצה אותי". נאנחתי, התרכזתי בניסוח הנכון של הדברים. "אני חושבת שאני חייבת לאבא שלי התנצלות" אמרתי לו. הרגשתי את הידיים רועדות, מזל שהייתי מתחת לשמיכה והוא לא ראה כמה כפות הרגליים שלי רועדות גם הן. הוא שתק, הסתכל על נקודה מסוימת ולא ידע מה לומר. "אחרי הדברים שהטחתי על הקשר שלו ביום השנה, יוצא לי לחשוב בתקופה דווקא על כל הטוב שהיה לי איתו" אמרתי. עצמתי את עיניי ונתתי לדמעה המלוחה הראשונה להגיע, "אני חייבת להגיד לו סליחה על כל מה שצעקתי עליו. הוא אמנם כן השאיר אותי פה להתמודד לבד, ומתוך ההתמודדות הזו אני גם הגעתי לשפל המדרגה, אבל הוא גם חינך אותי לטוב, הוא חינך אותי לחכמה שיש לי כנראה, לשתיקה ואחר כך לפתיחות הגדולה שיש לי עם בנאדם. רק בזכותו כרגע אני חושבת אני מרגישה בנוח לחשוף איתך דברים, כי הוא לימד אותי באיזה אנשים לבטוח". מחיתי את דמעותיי. הוא התקרב וחיבק אותי חיבוק חזק ואני לא הפסקתי לבכות. מעולם לא הייתי ככה כנה עם בנאדם, מעולם לא חשפתי את כל המסכות שבי. זו המסכה האחרונה. ההחלטה הזו, להתנצל, דבר שאני מרגישה שאין בו צורך, בעיקר לא להתנצל מולו, דבר שרדף אותי כבר מאז שהבנתי שלמרות הכל ואחרי הכל אבא הוא מודל להערצה, היא החלטה שלא האמנתי שאחשוף מולו. עכשיו אני יכולה להגיד בלב שלם שהוא יודע עליי הכל. אז הוא לא יודע מה הצבע האהוב עליי, האוכל האהוב עליי, הסרט האהוב עליי. הוא יודע דברים חשובים יותר. הוא יודע מי זו אדווה יותר טוב מכל מי שחי על הפלנטה הזו ויותר מכל מי שהכיר אותי. הוא זוכה להכיר את רגעי המשבר ואת רגעי השמחה, ומולו אני לא מפחדת לפתוח את הלב.
"אני אהיה שם איתך" הוא אמר לבסוף אחרי שהוא מעכל את כל המילים, "אחזיק לך את היד ואתמוך בך כמו שתמיד אתמוך. אני מודה לך על שאת כל כך סומכת עליי ומגלה לי את כל הדברים האלה" הוא אמר בעיניים נוצצות, "בחיים אדם לא התנהג אליי ככה, בחיים לא העריכו אותי ככה. אז גם אם הקשר שלנו הגיע ממקום מאוד שפל, אני מודה על שלוש המילים שהיינו מחליפים בערב, שהפכו לשלושה משפטים, שהפכו לשלוש שעות של שיחה. אני מודה על מה שאת בשבילי". הוא הוריד את ראשו וחיפש אחר ידי. על היד הזו הונח הצמיד, אני לא מתכוונת להוריד אותו מהיד. "תודה על מה שאת מלמדת אותי" הוא אמר לי. הוא חייך חיוך מרוגש ואז שוב התקרב כדי לתת לי חיבוק חזק. הקשר שלנו חזק משאפשר להסביר במילים.
בלילה הזה הלכנו לישון שוב בכפיות, בבית מלון בלונדון, לא בבית שמכיל כל כך הרבה היסטוריה. אבל אפילו את החדר הזה הפכנו למרכזי בחיים שלנו. פה הסרתי את המסכה האחרונה והשינה בכפיות הייתה שלמה הרבה יותר. אני רגועה, אני מחייכת, אני לא מפחדת שחלומות רעים יתקפו אותי. אני מצפה לחזור לארץ ולעשות תיקון למה שרודף אותי, ואני כבר לא מרגישה מושפלת. בעזרת הבנאדם ששוכב לצידי עברתי תהליך. הוא יותר מסקס, שהפך לשיחה, שהפך לידיד. הוא חבר אמת.