מתי היא תשים לב.. פרק 30 חלק ה'

נקודת מבט מתן-

שפשפתי את עיניי, מביט בדמותה הישנה של הדר, רואה שהיא ישנה טוב.
הבטתי מסביבי, בודק אם אפשר לברוח לשירותים בלי שאף אחד ישים לב שהתעוררתי,
לא הופתעתי לגלות שרק אבי, אלינור והדר ישנים עדיין.
כל השאר כבר בטח קמו, ולפי הרעש של רונן הבנתי שאייל משחק איתו בפלייסטיישן.
קמתי מהמזרון מכסה את הדר ומקווה שהיא תמשיך לישון, לפחות עד שאני אהיה מעט זמן עם ליהי, שליהי תוכל להרגיש שאני איתה. ככה היא לא תקנא והיא והדר יריבו- שוב.
–
"דוד מתנצ'יק" שמעתי את קולה של ליהי כשיצאתי מהמקלחת, אחרי מקלחת חמה וארוכה.
"כן יפה שלי" אמרתי והרמתי אותה על ידיי מנשק את פרצופה, יודע שהזיפים שעל פניי ידגדגו אותה.
"התקלחת?" שאלה והעבירה את ידה בשיערי הלח והביטה על לבושי, מבין שגם היא התלבשה כבר.
"כן, אכלת כבר?" שאלתי והלכתי אל הסלון, רואה את רוב המשפחה שם, כמעט כל מי שהגיע, חוץ מהצעירים שישנים.
כמובן שביניהם גם רונקיפליץ' ושני.
"בוקר טוב נסיך שלי! ישנת טוב?" אמרה אמא ונשקה ללחייה של ליהי, חיבקתי את אמא חיבוק צדדי והעברתי לה את ליהי, הולך להכין לי לשתות, סיגריה ואפשר להעיר את הדר.
"איפה כולם?" שאלה דודה שלי סיגלית כשראתה שאייל ואני היחידים מהגדולים שקמנו.
"ישנים" ענתה אמא והוסיפה "אני מקווה שהדרוש ישנה טוב" חייכה,
אמא תמיד אהבה את הדר, עוד מהרגע הראשון שהבאתי אותה אלינו בתור ידידה, עוד אז כשידעתי שכלום לא יהיה בנינו..
והנה הדברים משתנים.
"היא ישנה טוב" אישרתי את זה, במיוחד שכל הלילה הרגשתי אותה צמודה אליי, לא הרגשתי אותה זזה, ראו שהיא ישנה טוב.
חוץ מההתחלה שהיא חלמה חלום מפחיד, אבל היא ישנה טוב.

יצאתי אל המרפסת ביחד עם הסיגריה ועם הנס והבטתי אל תוך הבית שהיה עסוק בהכנות של אוכל, ואת אייל ורונן משחקים בסוני, ואת ליהי משגעת את כל הבית- וכל הבית משגע אותה.

הטלפון שלי צלצל, החלטתי לענות. מה שאני לא עושה בדר"כ בבוקר.
החלקתי את המסך נעילה והצמדתי את האיפון לאוזני, מודע לזה שתומר מתקשר אליי.
-"בוקר טוב, החלטת לעשות לי השקמה?" צחקתי,
"בוקר טוב באמת, התעוררת?" צחק,
-"כן, בדיוק עם הסיגריה והקפה" הסברתי , יודע שהוא לא פחות עייף ממני.
"החיים הטובים!" צחק,
-"איך אתה?" שאלתי, חושב שאולי נזמין אותו לדירה שלי, אבל רוב הסיכויים שהדר חוזרת לבית שלה בערב.
"הכל טוב, בערב נפגשים?" שאל, מחפש בראשי איפה הדר אמרה שעומרי נמצא.
-"כן, איפה?"
"אצלי, כמו פעם" צחק, כמו פעם. התגעגעתי לימים האלה.
-"כמו פעם" אישרתי את זה, צוחק עצם המחשבה – תמיד חברים מהצבא נשארים, אבל חיילים שהיית המפקד שלהם, אני לא בטוח..
"עם בנות זוג?" שאל, דווקא מתאים לי שהדר תיפגש עם סשה, תחזק איתה את הקשר..
סשה? נטשה.. אני כל הזמן מתבלבל…
-"יאלה, מתאים. אני אדבר עם הדר ואודיע לך" שהדר לא תדפוק לי ברז או משהו..
"טוב אחי, נדבר" ענה וסיימנו לדבר.

חוזר לסיגריה ולקפה שלי.
מסתכל על הנוף שמשקיף לים, מנסה להכיל את כל הנוף העצום הזה.
"מתן שלי, אתה רעב?" יצאה אמא מפתח הסלון אל כיוון המרפסת שמשקיפה מלמעלה על כל הנוף,
"לא, תודה אמא" אמרתי, תמיד אהבתי את אמא שלי. אף פעם לא חשבתי על לעזוב את הבית, היא הייתה האמא שלי. האדם היחידי שלא אכזב אותי. תמיד הייתה פה בשבילי.
האיפון שלי צלצל שוב, מביט על המסך ויודע שגם היא לא אכזבה אותי אי פעם..
שי.
אחותי הגדולה, אין עוד דרך אחרת לתאר אותה, כל כך הרבה בבן אדם אחד.
בעלה זכה בה.

-"אוחתי מה נשמע" אמרתי, מגיל קטן הייתי קורא לה אוחתי. אמא נכנסה בחזרה לבית.
"חיים שלי, התעוררת? דיברתי עם ליהי לפני שעה, היא אמרה שאתה נוחר" צחקה
-"כן, קשה לא להתעורר" צחקתי, "איך בצימר?"
"מדהים. אנחנו חייבים לצאת לחופשה כאן, הנוף עוצר נשימה" תיארה, נותנת לי חשק להעיר את הדר ולקחת לתיק רק מעט בגדים ולהגיע לשם.
הדר הייתה ההפך מספונטנית, אבל אהבתי אותה.
אני רגיל עם החברים שלי, ואפילו עם האקסיות להיות ספונטנים, לוקחים תחתונים , חולצה ומכנס, ונוסעים לטייל, ואפילו נשארים לישון- לפעמים גם ברכב.
-"יפה. אני שוקל לבוא אליכם" צחקתי והושבתי על רגליי את רונן שיצא מבואס אל כיווני, כנראה אייל ניצח אותו במשחק. אייל הילדותי הזה, מצחיק שכמותו.
"תבוא! יש פה בטח חדרים פנויים, וגם אם לא אני אתן לכם לישון איתנו" אמרה בקול מאושר, אם לא היה היום שבת וכל המשפחה לא הייתה פה – הייתי בא.
-"אי אפשר" צחקתי מוסיף "רונן פה, רוצה לדבר איתו?"
"כן, תשים על רמקול" אמרה בהתרגשות,

"רונן, אמא בטלפון" אמרתי שם לו על רמקול את הטלפון
"דיברנו מקודם" צחק והוסיף "אמא!"
"חיים שלי קטנים, אכלת כבר?" שאלה בדאגה
"עוגה וכשכולם יקומו אנחנו נאכל" הסביר,
"אתה דואג לליהי?" שאלה, ושמעתי את שמעון קורא לשי,
"כן, שיחקתי איתה אתמול" הסביר והוסיף "אני אוהב אותכם"
"גם אנחנו יפה שלנו" שמעתי את שמעון נדחף לשיחה, משפחה של קרועים,
"גם אני אוהב אתכם" הצטרפתי לברכות האהבה,
"אוי קטני שלנו, גם אנחנו" ענה שמעון בקול של בחורה,
"אני הולך להעיר את הדר, תהנו לכם בחופשה" החזרתי, יודע שהשעה כבר 10 וחצי בבוקר והדר עוד לא קמה, והיא אמורה לקום, יש לה לקחת כדור בשעה 11 והיא חייבת לאכול לפני.

"מתן תעיר בבקשה את אבי" שמעתי את סיגלית קוראת לי מהמטבח, אני יודע שערב לא קל עבר על אבי. הוא התעצבן על זה ששני הביאה את חבר שלה, הוא התפוצץ מעצבים, ושמעתי את אלינור מנסה להרגיע אותו, לעומתו- אני כעסתי בשקט, מבין שהחיוך שיש לה על הפנים זה בזכותו. ואם טוב לה איתו, זה הכי חשוב.

התקדמתי לחדר של הבנות קודם כל, של שני ושל רוני והחלטתי להעיר אותן ראשונות, יודע שלוקח להן לקום אחרי הרבה זמן,
אני בטוח שגם לשני לא קל, במיוחד שהמשפחה של רוני מקבלת את חבר שלה, והמשפחה של שני לא מוכנה לשמוע על חבר בגיל כזה.
"נסיכות קטנות, השעה 10 וחצי, עוד מעט אוכלים" הערתי אותן ופתחתי מעט את התריס מחדיר אור לחדר, יודע שהן יסתנוורו ויתעוררו.
"לא רוצות" אמרה שני וכיסתה עם השמיכה את ראשה,
"בוקר טוב, יש לכן 10 דקות לקום, או שאייל יבוא להעיר אתכן" צחקתי, יודע שאייל זה איום גדול מבחינתן. כשאייל צריך להעיר אותן הוא לא מחכה שנייה, הן עושות בעיות בלקום ישר הוא משפריץ עליהן מים, ויותר מזה, גורר אותן אל הסלון, ככה הן יהיו חייבות לקום.
"לא! הנה התעוררתי, בוקר טוב" ענתה רוני ורצה אל המקלחת, לעומתה שני המשיכה לישון, יודע שמשהו מפריע לה.

"שני, מה קרה?" שאלתי, מלטף את ראשה,
"למה אבי כל הזמן כועס עליי, אסור לי חבר בגיל הזה? למה לכם מותר ולי לא?" שאלה בכעס
"אני לא אמרתי שאסור. אבל הוא טיפה כועס. חבר שלך נראה בסדר" אמרתי, לא מחמיא יותר מידי, כי עדיין, אני דואג לשני. במיוחד שהיא פגיעה כל כך.
"רק בסדר?" שאלה בהרמת גבה,
"הוא לא מכוער. הוא נראה טוב, והוא מתאים לך. את מתאימה לו, אני מקווה שהוא לא יפגע בך. ושלא תסתירי ממני דברים" אמרתי, מנשק את מצחה, יודע שתמיד אני אהיה כאן בשבילה.
"אני אוהבת אותו" אמרה בחיוך חלומי, "אבל עדיין. אבי הוא רשע"
"הוא לא רשע. הוא בסה"כ רוצה שלא יהיה לך חבר, הוא רכושני אליכן" הסברתי,
"מה אכפת לי ממנו, אני לא אוהבת אותו" ענתה, יודע שזה רק מעצבים.
"את טיפה נסערת, תקומי תתארגני ואני הולך להעיר את הדר ואבי בינתיים" אמרתי לה,
"הדר לא התעוררה? איפה היא?" שאלה והסתכלה בחדר ולא מצאה אותה,
"היא עברה לישון איתי, היא לא הרגישה טוב" שיקרתי חלקית, היא חלמה חלום רע, אבל עדיין.
"שתרגיש טוב, אני אכין לה תה?" שאלה בחיוך קטן, בדרך כלל שני לא אהבה את החברות שהייתי מביא בפני המשפחה. אפילו את אלה שהייתי איתן מעל שנתיים בקשר.

נקודת מבט הדר-

פקחתי את עיניי מרגישה נשיקה חמימה באמצע מצחי, ידעתי מי זה.
חייכתי חיוך קטן וכרכתי את ידיי סביב צווארו, מקרבת את גופו אליי. מתגעגעת אל חום גופו.
"בוקר טוב נסיכה שלי" אמר מתן ונשק שוב פעם, רק שהפעם לשפתיי.
"בוקר טוב בייב" מלמלתי ונשכבתי עם גבי על המזרון, ומתן נשכב מעליי כשהוא מעמיס את משקלו על מרפקיו, לא רוצה למעוך אותי.
שיחקתי בשיערו הקצוץ ונשקתי לאפו נשיקה קטנה, הוא חייך חיוך רחב וענה "רק נשיקה באף?"
"לא צחצחתי שיניים" צחקתי והבטתי הצידה על אבי ואלינור שהרגע התעוררו גם הם.
"בוקר טוב גם לכם, תחכו עד שנצא מהחדר" צחק אבי ואני פערתי את פי כתגובת תדהמה.
"לא עשינו כלום!" מיד קפצתי, אנחנו לא עשינו כלום חוץ מלהתנשק.
מתן צחק וגם אלינור גיחכה בשקט.

"בוא נצא" שמעתי את אלינור אומרת לאבי, אחרי ששכבנו כל אחד במיטתו בלי לעשות כלום. "יש לי בחילות נוראיות. בוא איתי" ביקשה ממנו שוב
"אין מצב אני יוצא לשם, אני לא הולך לדבר איתה" ענה, לדבר עם מי?!
"היא הייתה צריכה להגיד לי לפני" אמר שוב בכעס.
"לעזאזל! היא בת 16, תפסיק להתנהג אליה כמו אל ילדה בת 10!" כעסה עליו בחזרה אלינור.
"אם היא הייתה מתנהגת כמו ילדה בת 16! לא הייתי דואג!" החזיר,
"אז תתנהג אליה כמו ילד בן 4?!" שאלה בכעס
הרגשתי לא נעים להיות חלק מהוויכוח.
"לא אכפת לי!" ענה בכעס
"יודע מה? גם לי לא אכפת! אני חוזרת הביתה! נמאס לי להיות חלק מהשגעונות שלך! אתה לא אבא שלה! אתה בסך הכל בן דוד שלה, אז תפסיק להתנהג אליה כמו אל ילדה בת 10 כי אני לא אסבול את זה! ובטח שגם היא לא ! אתה עושה לה בדיוק את אותו הדבר כמו שאח שלי עשה לי כשאני ואתה יצאנו! ואני מצטטת לך! בדיוק מה שאמרת! 'היא בת 16! תפסיק להתנהג אליה כמו אל ילדה בת 3!'. אז מה בדיוק שונה בנינו!" כעסה ויצאה מהחדר, לא מוכנה להישאר פה.
"סעמק" מלמל ויצא גם הוא מהחדר.

"בייב קומי להתארגן, אני כבר בא" אמר ונשק לשפתיי נשיקה קצרה, מתכוון להשאיר אותי לבד בחדר.
"בייב, חכה רגע. תציל את העולם עוד שנייה" התחננתי, לא יודעת מה ללבוש, רוצה שהוא יביא לי את הבגדים מהחדר ואני אתלבש.
"להביא לך את הבגדים?" צחק, יודע שזאת כוונתי, הנהנתי בראשי בחיוך קטן,
הוא יצא מהחדר וחזר לאחר 3 דק' כשהוא מחזיק בידו תיק צד עם בגדים.
"תסגור את הדלת" ביקשתי בחיוך רחב, "ותחכה איתי כאן, ותבדוק שאף אחד לא נכנס"
"אל תדאגי קטני, תתלבשי, אני מחכה לך" ענה ונשען על הדלת, מראה לי שאף אחד לא נכנס.
"איך זה שהתעוררת לפני?" שאלתי בזמן שהורדתי את המכנס של הפיג'מה ואת החולצה של הפיג'מה, הוא הביט עליי וחייך חיוך קטן "נו אישה. תתלבשי כבר. אנחנו אמורים לאכול, אני בסוף אנעל כאן את החדר ואטרוף אותך" צחק,
"מצטערת" צחקתי ולבשתי עליי שמלה ורודה מיני, חמודה, לא קצרה מידי, אבל רחבה באזור הרגליים, ככה זה לא מבליט את היריכיים שלי.
"התעוררתי לפנייך והספקתי להתקלח, ולשתות, ולעשן, ודיברתי עם תומר. היום בערב באים אליו, גם נטשה באה. ואין ויכוח" חייך,
"לא, לא הולכים אליו הביתה" התחננתי, אני לא הולכת לשם ומתכוונת לראות את אחות של תומר, אין לי לב לזה. אחרי שהיא שפכה בפניי את הלב אני באה עם החבר של אח שלה?!
"הדר עבר כבר הרבה זמן, תשכחי מזה, אין לך מה להתקע בעבר" אמר ונשק למצחי,
"לא ולא" אמרתי כמו ילדה קטנה ויצאתי מהחדר בשביל לצחצח שיניים, ולעשות עוד כמה אירגונים.
אני חושבת שקיבלתי שוב מחזור.

"מתן" קראתי לו מהחדר מחכה לראות איפה הוא, אוף אני חייבת את מתן……
"מה?" שמעתי אותו קורא מהסלון,
"בוא רגע" ביקשתי בקול חמוד,
"למה?" שאל, "טוב אני בא" ענה לאחר שנייה, לא מחכה לתשובה.
"מה קרה?" שאל כשנכנס לחדר וסגרתי אחריו את הדלת,
"אוף אני-" אמרתי ונקעתי ע"י מתן,
"את במקרה חרמנית וצריכה עזרה?" שאל,
"נו מתן!" אמרתי בכעס, "זה לא זמן לצחוקים! ולא לשטויות שלך!"
"מה קרה?" שאל בקול רציני יותר, מבין שקרה משהו.
"קיבלתי מחזור ואני שמתי אצלך בתיק את הדברים שלי, איפה הדברים שלך?"
"עוד פעם קיבלת מחזור?" שאל ללא הבנה והביא את התיק שלו מהפינה של החדר,
"כן, אני לא יודעת מה יש לי" התבאסתי ולקחתי מהתיק של מתן את הדברים שאני צריכה.
"הלכת לרופא?" שאל, בזמן שהייתי בשירותים והוא חיכה לי מחוץ לשירותים,
"אתה מפריע לי להתרכז" צחקתי, מסיימת לשים את כל הדברים הנחוצים במחזור ומקווה שהכאבים לא ישפיעו עליי,

"הלכת לרופא בפעם הקודמת?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"את צריכה ללכת לבדוק את זה, גם אמרת שאיחר לך המחזור, נכון?" שאל ללא הבנה,
"כן, אבל זה עכשיו בסדר" הסברתי,
"אבל זה אמור להיות לך סדיר, את כבר בת 19" הסביר,
"כן, אבל לא יודעת, זה לפעמים משתבש, מכל ההורמונים וכל הדברים האלה" הסברתי
"לכי תבדקי את זה הדרי" אמר מתן בדאגה ונשק למצחי.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי, תמיד כיף לשמוע את זה,
"מאוד. עד הירח" חייך והוביל אותי אל הסלון, מתיישב על הספה ואני על רגליו, מרגישה את חיבוקו החזק סביב גופי, ידיו נעטפות סביב מותניי בעוד ששפתיו שקועות בצווארי, מטביעות לי נשיקות מתוקות וקטנות.

"בוקר טוב הדרי, איך ישנת?" דודה של מתן התיישבה לידינו , ושני בת דודה של מתן ניגשה אליי עם כוס תה. מוזר?
"קחי תרגישי טוב הדרוש" חייכה, "תודה" חייכתי והפנתי את מבטי אל מתן,
"היא שאלה למה ישנת איתי, אז סיפרתי לה שלא הרגשת טוב" צחק,
חייכתי ולגמתי מהתה החם, בדיוק כמו שאני אוהבת.
"מצטערת שהפרדתי ביניכם בחדרים, לא היה מספיק מקום לכולם, אז דחפתי את כולם בכמה חדרים" אמרה דודה של מתן,
"זה בסדר, טיפה לישון רחוק ממתן" צחקתי, ונישקתי את הלחי שלו עם שפתי החמימות מהתה.
"היא לא יכלה לישון בלעדיי, בגלל זה באמצע הלילה היא באה לישון לידי" אמר מתן בקריצה לדודתו,
"ילדים יפים ומאוהבים" צחקה והלכה למרפסת , אני מחכה להגיע לבית של עומרי ושלי..

–
קמתי מהשולחן עוזרת לפנות אותו ומיד לאחר מכן כשהכל מסודר אני צונחת ליד מתן בספה, משעינה על כתפו את ראשי, מקשיבה לשיחות של כולם,
אלינור ואבי לא היו פה. הם היו בחדר, עכשיו אני מבינה למה אתמול היא הייתה מבואסת.
"כואבות לי השיניים" אמר מתן לאמא שלו, אמא שלו כמובן נלחצה וכמו כל אמא עם התרופות סבתא שלה ישר הוציאה מהארון כוס ובקבוק עראק. היא שמה לו בכוס קטנה ואמרה "תגרגר, ואז תרגיש יותר טוב, וביום ראשון אתה הולך לרופאת שיניים."
"לא צריך זה יעבור" ענה ושתה את כל הכוס עם העראק, כמובן שהוא לא גרגר, כי זה מתן..
"בייב" קראתי לו בשקט, מחפשת את שני בעיניים שלי, ויותר מזה- את רוני.
לא ראיתי את רוני מאז שסיימנו לאכול, ואת שני לא ראיתי אחרי שהיא יצאה מהבית 'לנשום אוויר'.
"מה אהובה שלי?" שאל נושק למצחי נשיקה קצרה, לא רציתי להלחיץ אותו, אבל אני בעצמי מפחדת.
"אני הולכת לבחוץ לנשום אוויר, טוב?" שאלתי,
"מה יש היום לכולם עם 'לנשום אוויר', לבוא איתך?" צחק, חייכתי חיוך קטן והנהנתי בראשי,
הוא התרומם מהספה מושך אותי אחריו ונותן לי ללכת לפניו, כמובן שזה רק בשביל לראות את התחת שלי, שלא תחשבו שהוא ג'נטלמן.
"יהיה פעם אחת שלא תסתכל לי על התחת?" שאלתי ללא הבנה,
"אני דווקא חושב שזה התחת שלך זה שמסתכל עליי, לא אני עליו" ענה בהתחכמות.
צחקתי בתבוסה יוצאת מהבית ונעצרת לאחר ששמעתי את הקול של אמא של מתן,
"לאן אתם הולכים?, הדרי את מרגישה טוב?" חייכה בחמימות, הנהנתי בראשי וחיבקתי חיבוק צדדי את מתן, מחכה שיגיד לה שאנחנו הולכים לטייל,
"מותחים טיפה את השרירים, הולכים לטייל. רוצה להצטרף?" שאל,
"אני זקנה, אני לא צריכה להסתובב איתם, אתם צעירים, תלכו תבלו" צחקה,
"מה פתאום זקנה, את צעירה, בואי תטיילי איתנו" אמרתי והתקרבתי אליה מושכת אותה בעדינות איתי, לא רוצה לתת לה הרגשה שהיא לא רצויה, ואת האמת.. דווקא מתאים לי ללכת לטייל איתם.
"לא הדר, תלכו אתם תטיילו, תדברו, אני אשאר" אמרה בחיוך קטן,
"את באה איתנו" קבעתי ויצאנו מהדירה שלושתנו.

"מחר אני חוזרת לבסיס" אמרתי בביאוס, יודעת שזהו החופש שלי נגמר..
"כן, כמו כל סוף של דבר. עוד שנה וזהו" אמר מתן, לא מבין איך אפשר לא לאהוב את הצבא, מורעל שכמותו.
"הדרי את לא אוהבת את הצבא?" שאלה אמא שלו וחיבקה את מתן חיבוק צדדי בזמן שהלכה.
אני מצד ימין שלו מחזיקה בכף ידו עם כף ידי, הולכים שלובי ידיים בעוד שאימו בצד שמאל שלו וכורכת את ידה סביב זרועו החזקה והוא מקרב אותה אליו.
"קשה לי שם" אמרתי בכנות,
"קשה, למה? אני לא הייתי בצבא. עשיתי שירות לאומי" ניסתה להבין את המצוקה שלי,
"האוכל והעבודות שיש לי לעשות שם, וזה מעייף. ואני רחוקה מהחופש שלי" הסברתי, אני לא ילדה של מסגרת..
"היא התכוונה שהיא לא יכולה בלעדיי דקה, היא מתגעגעת אליי" אמר מתן בגאווה.
"בדיוק מה שאמרתי" צחקתי,
"בסדר.. אני מבין אותך. גם אני" ענה בחיוך, חייכתי חיוך רחב מוסמקת מכל המילות אהבה.
"תודה בייב, אתה באמת מתכוון לזה?" שאלתי מנשקת את שפתיו נשיקה קצרה ונעצרנו ממול לפארק שעשועים קטן.
"כן. גם אני לא יכול בלעדיי, אני מתגעגע אל עצמי" ענה בקריצה,
פערתי את פי בתדהמה והתיישבתי על הספסל שליד הפארק, מתעלמת ממתן.
"זאת לא רוני שם?" שאלה אמא של מתן,
"כן.. מי זה לידה?" שאל ללא הבנה , מנסה להתעמק בתמונה,
"אה.. זה חבר שלה" ענתה אמא שלו ברוגע, יודעת שהאחיינית שלה בידיים טובות.

שני התקרבה אל כיווננו לאחר שנפרדה מחבר שלה בנשיקה ובחיבוק, יודעת שתראה אותו יותר מאוחר. ורק כשהתקרבה אל הספסל שמה לב שאנו כאן.
"ה-היי" אמרה בגמגום מנסה להבין אם ראינו אותה,
"רוני, זה החבר שלך?" שאלה אמא של מתן, מנסה להוציא ממנה פרטים,
"כ-כן" ענתה מביטה עליי במבט מתחנן,
"בן כמה הוא?" שאל מתן ברוגע, הוא תמיד היה הרגוע יותר לפי מה ששמתי לב.
הוא ושי יצאו ילדים רגועים- בדיוק כפי שאמא שלהם.
"בן 18" ענתה בפשטות, יושבת על רגל ימין שלי לאחר שסימנתי לה לשבת עליי, שטיפה תחמם אותי.. קפוא לי.
"וכמה זמן אתם ביחד?" התעניין, מבין שהיא מספיק גדולה בשביל בחור בן 18.
"שנה" ענתה בחיוך רחב, יודעת שהיא התקבלה בברכה ולא גורשה.
"יפה. ומתי נראה אותו?" שאל, היא פערה את פיה ועיניה נפקחו לרווחה.
"כ-כשזה יתאים, לא?" שאלה,
"כן. הוא תמיד מוזמן" חייכה אמא של מתן ופינתה מקום לרוני לידה, נותנת לי ולמתן לשבת אחד ליד השני,
נשארנו בשקט, מרגישים את הרוח הנעימה מצליפה בגופותינו החמים מההליכה.

"בייב?" קראתי למתן לאחר שהנחתי את רגליי על רגליו – מרגישה את אצבעותיו מטפסות על רגליי החשופות ויורדות בחזרה, גורמות לי לצמרמורת.
הוא המהם בקולו, מחכה לתשובתי,
"סידרתי לך את הארון שלשום" אמרתי בפשטות, רק מעדכנת אותו..
"רק סידרת אותו?" שאל והרים את גבתו, רוני ואמא שלו צחקו, אני רק חייכתי.
"רק סידרתי" אמרתי ברצינות,
"ובמקרה התפנה עוד מדף ועכשיו יש לך שני מדפים של בגדים אצלי?" שאל בחיוך,
"פשוט זה היה ריק.. אז כבר הכנסתי לשם עוד בגדים שלי, שלא יהיה ריק מידי" חייכתי, יודעת שזה תירוץ של כל אישה.
"אני אקנה שבוע הבא מאיקאה ארון בשבילך, רק בשבילך." ענה ונשק למצחי,
"הדר הוא מרשה לך ללבוש את החולצות המכופתרות שלו?" שאלה בחיוך רוני,
"לא, הוא כועס עליי שאני מקמטת לו אותם" צחקתי, נזכרת בפעם האחרונה שלבשתי את החולצה שלו המכופתרת עליי כשמלה כי זה הבגד היחידי שהיה לי בהישג יד לידי, ולא רציתי לצאת ערומה מהחדר..
הוא כמובן צחק ואמר שאני מקמטת לו את החולצות..
"אני אוהבת ללבוש את החולצות המכופתרות של חבר שלי" ענתה בחיוך רחב,
"והוא מרשה לך?" צחקתי,
יודעת שאם היא לבשה את החולצה המכופתרת שלו זה אומר שהבגדים שלה לא היו עליה, לא רוצה להסיק מסקנות..
"את מה?" שאל מתן, מבינה שגם הוא הבין….
"לא שכבנו!" אמרה מיד, מבינה שמתן חשב את זה, ואולי גם אני..
"אז?" שאל מתן ללא הבנה, לא מבין למה היא הייתה צריכה לשים את החולצה המכופתרת שלו.
"חזרנו מאוחר וישנתי אצלו, ולא היה לי בגדים.. אז ישנתי עם החולצה המכופתרת שלו- אני רציתי והוא נתן לי. הוא לא כועס עליי כשאני מקמטת לו את הבגדים" אמרה ונעצה מבט במתן.
שתקנו, מנסים להעביר את המבוכה..

"עדיין כואבות לך השיניים?" שאלתי את מתן, הוא הניד את ראשו לשלילה, ואמא שלו חייכה חיוך מאושר, יודעת שהתרופה שלה הצילה אותו.
"תפתח את הפה, אולי יש לך חור" חייכתי, מציצה בתוך הפה שלו , בודקת אולי יש סימן לחור או משהו.
"את במקרה רופאת שיניים?" שאל לאחר שסגר את פיו עם הריח של הסיגריה,
"למדתי את זה בתיכון. הייתי במגמת ביולוגיה ולמדתי גם אחרי הלימודים רפואת שיניים" הסברתי, יודעת שמתן לא ידע את החלק הזה עליי, ובטח שלא אמא שלו.
"את היית במגמת ביולוגיה? פאק את חכמה" אמרה רוני בתדהמה
"היא הייתה מצטיינת בביולוגיה" הסביר מתן, השווצתי עם כמה תעודות הצטיינות.
"אז דוקטור- מה ראית?" שאל בחיוך נושק לשפתיי, יודע איך להסיח את דעתי.
"לא ראיתי חור, אבל תלך לרופאה. ויש לך ריח של סיגריות, אני לא מנשקת אותך עד שאתה לא נפטר מהריח הזה" דחפתי את ראשו ממני, שונאת ריח של סיגריה.

–

"שבוע טוב, נהנתי כאן מאוד. תודה על האירוח המדהים" חיבקתי את דודות של מתן
"שבוע טוב, היה לנו נעים לארח אותך" אמרה דודה של מתן בחיוך, שולחת אותנו לדרכנו.
"הדר בהצלחה בצבא, אני מקווה שיהיה לך שם טוב. שבוע טוב ילדים יפים שלי" אמרה ונישקה את לחיי ומחצה את מתן בחיבוקה וכיסתה אותו בנשיקות חמות.
"תודה רבה" אמרתי בחיוך ונפרדנו מליהי, כמובן שאני רק הבטתי על מתן מחבק אותה.
הספקתי להגיד שלום לשני שחזרה לבית אחרי שהלכה לביקור אצל חברים שלה, ונפרדתי גם מרוני וכמובן מכל השאר ונשאר לנו להיפרד רק מאבי ואלינור.

"איפה הבית שלה?" שאלתי ללא הבנה, מנסה להבין באיזה דירה גרה אלינור,
לא ידעתי שהם גרים באותו עיר.
"בקצה השני של העיר" הסביר והמשיך לנסוע לשם עם הרכב שלו,
"למה הוא כעס?" לא מבינה על מה כל הכעס,
"הוא לא רוצה שהן יצאו עם גברים בגיל כזה.. שאהבה זה מאכזב.. אבל אי אפשר למנוע את זה מהן אני חושב. נכון?"
"כן.. זה משהו שהן יחוו בכל גיל, נכון?" מפנה את השאלה אליו.
"את החוויה של האכזבה? ושל האהבה? כן.." ענה בביאוס עוצר ליד בניין ומחנה את רכבו במדויקות, עוזר לי לצאת מהרכב.

דפקנו על הדלת, מקבלים את פניה של אלינור משפשפת את בטנה ומביטה בנו בחמימות דרך הדלת. האופן שבה היא שפשפה את בטנה עוררה בי צמרמורת.
רק נשים בהריון עושות את זה..
"רצינו להגיד לכם שלום, ורציתי לדעת מה איתך. איך את מרגישה?" שאל מתן
"הכל טוב ב"ה.. אבי לא פה, הוא הלך לסופר פארם" ענתה בתשישות,
"שבוע טוב" חייכתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק חזק, היא באמת נראת טיפה לא פה..
היא גם לא הרגישה טוב כל השבת..
"איך את מרגישה?" שאל מתן מצמיד את כף ידו אל מצחה, "עדיין יש לך בחילות?" נזכר שבבוקר היא אמרה שיש לה בחילות נוראיות.
"זהו עבר לי, אבל טיפה כואב הראש" אמרה בחיוך קטן והצביעה על המטבח שואלת אם אנו רוצים לשתות או לאכול
"לא תודה, אנחנו נלך עכשיו הביתה. הדר צריכה לארגן את התיק שלה מחר לבסיס" אמר מתן ונעמד ליד הדלת, מחכה שנלך.
"ביי אלינור. אם תצטרכי משהו את יודעת את המספר, נכון?" שאלתי בחיוך, היא הנהנה בראשה לחיוב ועכשיו אני ומתן יכולים ללכת.

"מתן" קראתי לו בשקט, מפחדת לשאול את מה שרציתי.
הוא הביט בי מחכה שאני אענה, מסתכל מידי פעם על הרמזור, מחכה שיתחלף לירוק.
"אתה חושב ש-" אמרתי וקטעתי את עצמי.
"שמה?" שאל ללא הבנה, "שאלינור-" אמרתי וקטעתי את עצמי שוב.
"שאלינור מה?" שאל שוב וגיחך בשקט מבין שהוא לא מצליח במשחק הריבים הזה.
"בהריון.." אמרתי בשקט, מפחדת שהסוד הזה יצא מאיתנו.
"בהריון?!" שאל ללא הבנה, "הדר מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שאל
"כי לא יודעת.. היא נגעה בבטן שלה באופן מוזר.. כמו שנשים בהריון עושות" הסברתי, מרגישה מובכת ומושפלת, לא מאמינה שאני שואלת את זה.
"אני לא יודע.. אני מקווה שלא, לא עכשיו כמובן." ענה
"למה לא?" שאלתי ללא הבנה,
"הם צעירים, אין להם כסף לשכר דירה ובטח שלא לילד קטן" ענה, הוא לפעמים כ"כ חושב למרחק שזה באיזה שהוא מקום מבאס אותי.
הוא יודע מה יקרה.
אבל זה טוב, זה אומר שהבן אדם מחושב.
שתקתי והשענתי את ראשי על החלון, מפנה לו את גבי ומנסה להירדם, לא ישנתי טוב השבת, אולי מהמרחק מהבית, אולי מהמרחק ממתן.
"את הולכת לישון?" שאל בשקט וליטף את גבי, הנהנתי בראשי ונהניתי מידו שמלטפת את גבי בנעימות.

הרגשתי נשיקות קטנות ונעימות מנשקות ומנקרות את צווארי, זה מתן מנסה להעיר אותי..
"יפה שלי, את צריכה לארגן את התיק שלך לבסיס" אמר מתן מוריד מעליי את החגורה, מחכה שאני אצא מהרכב לכיוון הדירה שלי.
"אתה תישן איתי היום?" שאלתי, מקווה שכן.
"אני לא יודע, מחר אני לא לומד, אבל אני עובד" ענה
"אז תישן אצלי, נקום ביחד. אתה תלך לעבודה ואני לבסיס" התחננתי ועוד לא יצאתי מהרכב.
"לא הדרי, אני מחר צריך לקום מוקדם מאוד" ענה,
"אוף נו מתן" אמרתי ויצאתי מהרכב, אני שונאת את זה שהוא לא בא אליי. רק אני אליו.
"אני לא מבין בשביל מה יש לך דירה ואת משלמת עליה אם את לא ישנה שם" ענה
"כי אני לא רוצה להיות לבד.. עומרי הלך לענבר. אני לא רוצה להיות לבד" התלוננתי שוב.
"ואם אני אשן איתך, זה יעזור?" שאל באנחה ארוכה, אני יודעת שהוא עייף ורוצה לחזור לדירה שלו, אבל לא בא לי להישאר לבד.
"תישאר איתי. בבקשה" אמרתי בשקט
"תעלי למעלה, אני מוריד את הדברים" אמר בביאוס.
"אם אתה לא רוצה, אתה לא צריך" אמרתי בשקט, יודעת שהוא יתהפך עליי עכשיו.
"הדר! תעלי למעלה. פשוט תעלי" ענה,
"טוב עצבן." עניתי "לפעמים אני שואלת מי פה במחזור"

נכנסתי להתקלח, שוטפת מעליי את היום הזה, את התחושה המגעילה של המחזור.
את הגוף הכבד והמסריח.
יצאתי מהמקלחת במגבת, מחפשת אחר החזייה והתחתונים שלי, לא מוצאת אותם על המיטה.
"קוף" קראתי לו מהחדר שלי, מחכה שהוא יעזור לי לחפש.
"קוף" קראתי שוב,
"מה?" שמעתי אותו שואל מהסלון, הוא מעשן שם. אני לא אוהבת שהוא מעשן בסלון.
"אין לי תחתונים וחזייה, תחפש אותי יש בחבל כביסה" צעקתי בחזרה,
הלוואי שעומרי עשה לי כביסה. בבקשה.
או ענבר, למרות שנראה לי שזאת ענבר עשתה לי כביסה. היא תמיד דואגת לסדר לי את החדר, את הארון ואת הכביסה. היא חמודה.

"הנה" ענה והתיישב לידי מביא לי תחתונים שחורים רגילים וחזייה שחורה רגילה, לא השקיע היום.
"אני אוהבת אותך" עניתי לאחר שלבשתי עליי חזייה ותחתונים מלבישה מעליי את הכותונת הורודה, שמתן אוהב שאני לובשת.
אבל רק כשאנחנו לבד. כי הוא אומר שזה לא יפה ללבוש שמלות לשינה כשיש אנשים בבית.
"השמלה האהובה עלייך" חייכתי מתיישבת על רגל ימין שלו, מנסה לשדל ממנו תגובה, ביום אחר הוא היה כבר קורע ממני את השמלה. היום לא.
אולי כי אני במחזור.
"אני אוהב אותך" ענה כורך את ידיו סביב מותניי מנשק את עורפי,
"אתה באמת אוהב אותי?" שאלתי בקול חמוד, הוא הנהן בראשו "באמת".
"לכי לישון" ענה מנשק את מצחי ומקים אותי מרגליו, נכנס למקלחת וסוגר אחריו את הדלת.

התעוררתי בבוקר כשחצי גופי על גופו של מתן כשהוא בכלל ישן עם חצי רגל מעל השמיכה חצי מתחת.
"בייב אני צריכה ללכת לבסיס, אתה יכול לקחת אותי?" שאלתי, מנשקת את שפתיו.
הוא השתעל את השיעול המפורסם של הבוקר מהנהן בראשו ומשפשף את עיניו.
"לכי תתארגני, אני כבר בא" ענה והמשיך לשכב במיטה. עשיתי את האירגונים שלי ובאתי,
"איך ישנת?" שאלתי בזמן שהתלבשתי במדים, הוא עדיין ישן.
"על הפנים. אני חושב שאני מפתח משהו" ענה בצרידות,
"להכין לך תה?" שאלתי, מבואסת שאני לא אשאר כאן בשביל לראות איך הוא מרגיש.
"תכני לי קפה חזק, אני מתארגן ובא לקחת אותך" ענה
"טוב, בוביק תרגיש טוב" אמרתי יוצאת מהחדר אל המטבח מכינה לו קפה שחור ולי שוקו,

"בוקר טוב אהובי" אמרתי ישר קופצת עליו בחיבוק מביאה לו נשיקה ענקית,
"שווה להיות חולה כל בוקר, נכון?" צחק, תמיד צוחק הכיעור הזה.
"בערך. אתה צריך להיות בתחנה עוד חצי שעה, טוב?" מוודאת.
"הקפה טעים. בדיוק כמוך" ענה בחיוך ונשק שוב לשפתיי,
חייכתי בהערצה ובדקתי שכל הדברים שלי פה, מוכנים לבוא איתי לבסיס.

"אני לא רוצה לעזוב אותך" אמרתי בקול עצוב, אני לא רוצה ללכת ולדעת שהוא לא איתי.
"את לא עוזבת.. את נוסעת לצבא וחוזרת עוד שבוע" ענה בפשטות מנשק את שפתיי בפעם האחרונה.
"אבל אני רוצה שתבוא תהיה איתי" חייכתי חיוך קטן,
"אל תדאגי, אני פה. כשתצטרכי משהו תתקשרי אלי, אני אהיה שלך כל הזמן" ענה בשקט
"ומי יטפל בך כשלא תרגיש טוב?" שאלתי,
"אני מרגיש מעולה." ענה בחיוב,
"ומי ינשק אותך כשתצטרך נשיקה?" חייכתי , יודעת שאני כ"כ ילדה קטנה.
"אני חושב שהרבה ירצו" ענה בחיוך רחב, "אבל רק את שלך אני ארצה. אז אני אחכה"
"אני אוהבת אותך" אמרתי שוב ונישקתי את שפתיו נשיקה אחרונה לפני שהאוטובוס בא,
"גם אני אוהב אותך. עכשיו תרדי לתחנה כי האוטובוס אמור להגיע, כשתגיעי תעדכני אותי"
"טוב בוב" חייכתי מנשקת אותו שוב ויורדת אל התחנה, מחכה עם עוד חיילים.
והוא נעלם מטווח ראייתי.

נכנסתי לבסיס, מחפשת את האדם היחידי שאני חייבת לו הסברים.
תומר.
שמתי את התיק שלי במגורים של הבנות והמשכתי למגורים של המפקדים.
דפקתי על הדלת, מחכה לתשובה- שאני לא אכנס באמצע משהו חשוב.
פתחתי את הדלת כשלא שמעתי תגובה ונדהמתי לגלות את תומר לבוש רק בבוקסר.
הובכתי.
כי הוא המפקד שלי- כשהיינו ביחד לא הפריע לי, כי הוא היה רק שלי.
"א-סליחה" מלמלתי והסתובבתי אליו משאירה רק את גבי מולו.
"זה בסדר" ענה במבוכה לובש עליו משהו,
"דפקתי בדלת ולא ענית" אמרתי בשקט,
"הנה עכשיו אני לבוש , וכן לא שמעתי" חייך,
"אני מצטערת שככה נעלמתי כל השירות שלי" צחקתי והוא בתגובה רק חייך ופרש את ידיו אליי אוסף אותי לחיבוק חזק.
"התגעגעתי אלייך. היית חסרה לי" ענה בחיוך,
"גם אתה היית חסר לי, אני מבטיחה לא להיעלם ככה יותר" צחקתי,
"איך היה עם מתן?" שאל בהתעניינות,
"היה כיף. הוא דאג לי המון, שיגעתי אותו" חייכתי, ממשיכה ביחד איתו אל החדר אוכל.