אסור לי אפילו לחלום.

אני מרים את מבטי אליה,
בפנים נואשות.
אני צופה בתנועותיה
החינניות.
אני שרוי בכאב.
אסור לי אפילו לחלום?

זה עולה על גדותיו.
כן, האהבה הלא מציאותית.
בגשם המטשטש, אני צועד בלילות.
שומע את קולות השירה היפים שלה
ומתמוגג.
למה אני לא יכול אפילו לחלום?

רוחות מהים שורקות באוזניי,
מנפצות את השקט והורסות
אותו לגמרי.
אם אני מועד במהלך הריצה
אני לא יכול לחזור, חזרה.
אני אפילו לא מסוגל.

אני קופא תחת המטרייה
השחורה, הזדונית,
ומחכה – לחלום.