אבודה – פרק 4

ניקיתי הכל … כל הרצפה הייתה דם. ניקיתי , שמתי את הניירות בתוך שקית וזרקתי לפח. הרגשתי שונה… הרגשתי שבלי זה אני ימות… הרגשתי שזה כל כך עוזר לי… קיבלתי הודעה.
"זה יונתן.. אני יודע שאת כועסת אבל בבקשה תעני לי"
"מאיפה ישלך את המספר שלי ?"
"ישלי. אני… שמעתי מה הם עשו לך היום."
"עכשיו אתה מאמין לי ?"
"כן אני מצטער.. את סולחת לי ?"
"כן"
"אוקיי ניפגש בבצפר"
אכלתי ארוחת ערב והלכתי לישון. בבוקר התעוררתי , התלבשתי והלכתי לבצפר. נכנסתי לכיתה. ראיתי את יונתן יושב לבד ועשו לי קבלת פנים נפלאה של צחוקים וירידות עליי. הלכתי ליונתן. "היי" הוא לא התייחס .. "מה ישלך… אתמול שלחת לי הודעה שאתה מצטער .. למה אתה לא מדבר איתי?"
"אני לא שלחתי לך הודעה. אינלי את המספר שלך." שמעתי עוד פעם צחוקים מהכיוון שלהם וראיתי שהם מצלמות. "אתם שלחתם לי את ההודעות האלה??"
"אמ.. אוליי…" שקד אמרה וכולם צחקו.
"למה אתם כאלה מגעילות אליי? מה עשיתי לכם שאתם עד כדי כך שונאות אותי?"
כל הבנות אמרו ביחד "3…2…1.. שלח!" ולחצו על משהו באייפון שלהם. "ברגע זה שלחנו את הסירטון המרגש הזה לכל השכבה ולעוד קבוצות שלוש קבוצות שונות. אה כן… ואמרנו לך לא להתקרב ליונתן ועשית אתזה בכל זאת.." הילד מאתמול וכל הבנות התקרבו אליי ושוב פעם הרביצו לי.. זרקו לי את התיק מהחלון… יונתן לא התייחס. נאור נכנס לכיתה. "ואואואואואו מה אתם עושים לה?!" הוא צעק. הוא הזיז אותם ממני וברחתי מהכיתה בוכה כמו שלא הכיתי בחיים…
~נקודת מבט של נאור~
"אתם פשוט חבורה של ילדים דוחים. היא לא עשתה לכם כלום וואי תעזבו אותה , רדו ממנה כבר! וזה שאמרתם לה לא להתקרב ליונתן … אז אמרתם לה אתה גם עליי נכון? אולי היא מקשיבה לכם. אבל אני לא. אתם לא יכולים לעשות לי כלום. אז דיי כבר תפסיקו לעשות אתזה. אתם לא יודעים מה עובר עליה בכלל אחרי מה שאתם עושים לה. מה שהיא מרגישה. מה שהיא עושה בגלל שאתם קוראים לה מכוערת , שמנה , מטומטמת , טיפשה.. כלזה. היא הרבה יותר יפה ממכם והרבה יותר חכמה ממכם. אתם סתם ילדים מפגרים. אתם לא יודעים לכמה זמן נשאר לה סימנים מהמכות שהיא מקבלת. מה היא מסתירה מתחת לבגדים שלה. אתם לא יודעים את כל זה. אז דיי. ואני בטוח שכל מה שאמרתי לכם עכשיו לא ישנה כלום במוח הדפוק שלכם. אבל לפחות ניסיתי. תחשבו על מה שאתם עושים אוקיי? אל תשפטו בן אדם לפני שתיהיו במקומו. שהמשפט הזה יכנס לכם לראש." יצאתי מהכיתה וטרקתי את הדלת. הלכתי לחפש את ירדן.. מצאתי אותה מתחת לעץ ברחבת דשא גדולה. היא קיפלה את הברכיים , שמה את הראש עליהם ובכתה… שמעו את הבכי שלה …. רצתי אליה. שמענו את הצלצול. התיישבתי לידה. "הכל יהיה בסדר .. את תראי … " חיבקתי אותה. "תרימי את הראש ותסתכלי עליי." היא עשתה אתזה. "תפסיקי לבכות… למרות שאת יפה גם ככה." חייכתי והזזתי לה קצת את הפוני מהפנים. היא חייכה אליי חזרה."תודה נאור.. סליחה שחשבתי שאתה סתם ילד ערס נגרר ומציק…"
"חשבת ככה?"
"כן" היא צחקה.
~חזה לנקות מבט של ירדן.~
הוא התקרב אליי ונישק אותי…
"לא נאור.." הזזתי את הראש.
"למה?"
"אני לא .. אני לא יכולה… " אמרתי והסתכלתי למטה.