בדם קר, אם יורשה לי לומר.

נשמעה דפיקה בדלת.
״כן!״. צעקתי.
העובדת הסוציאלית הכניסה אותו.
״שלום, טימי.״ אמרתי בחביבות.
הוא התיישב בכבדות על הכסא הירוק שמולי בעודו מביט ברצפה. כשהתיישב, הביט בי, גלגל את עיניו וחזר להביט ברצפה.
״זוהי כבר פגישתנו הרביעית, טימי. ״ הוא שוב גלגל את עיניו.
״למה את לא רוצה לדבר איתי? אתה יודע מה אומרים, אסור לשמור בבטן. זה לא בריא. ״ ניסיתי להיזכר שוב בתיקו. אבא נרצח.. הממ מה עוד? אה הא! כן, אמא מתה.. ממה, ממה היא מתה? הממ מנת יתר, כן. כן, כן מנת יתר של קוקאין.
פניתי אליו בעזרת עיניי. הוא עדיין שותק ומביט ברצפה האפורה .
קדימה! דבר איתי!
״אתה מתגעגע לאביך?״ החלטתי לשבור את השתיקה.
״מה שתגידי. ״ הוא משך בכתפיו באדישות.
״אז.. אני מבינה שלא?״ ושוב. הוא גלגל את עיניו.
בחנתי את גופו הצנום והבחנתי בשלושה עיגולים אדומים שנראים כחורים שטוחים על זרועו התחתונה. עד עכשיו, הוא הגיע עם חולצות ארוכות שרוול. הם נראים כעיגולים, שנעשו כנראה, בעזרת סיגריה. ראיתי כאלה אצל ילדים קודמים שעבדתי איתם.
״מי עשה לך את זה, טימי?״ שאלתי בשקט והצבעתי על ידו.
״את יודעת מה? בסדר. אבא שלי היה אגואיסט מסריח, ובכל פעם שאמא שלי חזרה הביתה מסוממת מעל הראש הוא הוציא את הכעס שלו עליי. נו, אז איך את יכולה לעזור לי?״ הוא זעק את הכל.
״קודם כל, זו כבר התחלה. לשם שינוי דיברת.״

״עכשיו, מי רצח את אביך, אתה יודע?״ יכול להיות שזה היה הוא? בכל זאת הוא עשה לטימי הקטן דברים נוראיים.
״טוב. אני רצחתי אותו. בדם קר, אם יורשה לי לומר. ״ הוא אמר בקרירות.
״ומה לגבי אמך, אתה יודע מה קרה לה?״ שאלתי, מובן, אני יודעת את התשובה, אבל חשוב לשמוע את זה ממנו.
״אמי? אמאל׳ה שלי, הסתממה שוב. רק שהפעם, אופסי׳לה, היא הזריקה טיפה יותר מדי. היא פרפרה כולה ואחרי כמה שניות, פוף. היא מתה. ״
וואו. לפעמים אני נדהמת מהקרירות של חלק מהילדים שבאים אליי.
״ובכן, נגמר לנו הזמן. נתראה בפעם הבאה, טימי. ״