משהו עלי שאף אחד לא ידע עד שהתחלתי לספר מקווה שתהנו תקראו את זה כי תפתעו לגלות שזה טוב פשוט תקראו זה מהלב !!!!

היי קוראים לי אנסטסיה אבל כול מי שמכיר אותי, למרות שאתם לא מכירים אותי באמיתי יודע שאני בדרך כלל אומרת שיקראו לי בשמות חיבה כמו : נסטיה או אנה אבל אני בדרך כלל מעדיפה שיקראו לי אנה כי אני אוהבת את השם הזה מאד, כי יש משהו מיוחד בשם הזה ,זה לא משמעות השם שלי אלה שם אחר אבל יש לי חיבור אם השם הזה .

אבל לא על זה רציתי לדבר, אלה אל החיים שלי, אני בת 15 עוד נראה לי שבוע או שבועים שיש לי יום הולדת ,אני הייהי בת 16 כן מידי פעם שואלים איך את מרגישה לגבי זה ,אבל אני אומרת שבסדר כן חח אילו זה הייהי באמת ככה כי החיים שלי, לא חיים מלאי מישפחחה זואת אומרת שהייתי קטנה איבדתי מישהו שחשוב לי מאד ואני מצערת אל זה מאד ! כי אני לא זוכרת את הקול שלו אין לי משש זיכרונות מימנו אבל מידי פעם יש לי מקבץ זיכרונות שחזרות עלי אבל זה קשה למה ? כי איבדתי את אבא שלי !!! איך ? אז באו אני אספר לכם את הסיפור זה הייהי סביבות 18:00 אני ומישפחה שלי ישבנו במיסעדה סינית בת"א היייתי אז בת 5 (זה קרה 5.1.2003 אמא שלי סיפרה לי מה קרה שם ) בקיצור הייהי איזשהוא מחבל שבא ופיצץ את עצמו ואבא שלי היגן אלי ואל אמא שלי כתוצאה מפיגוע הזה אבא שלי מת אמא שלי נפצעה ואני נצלתי בנס אבל מידי פעם אני מרגישה שרייק לי בלב , מה זואת אומרת ? שחסר לי את אבא שלי לא הייתי מוכנה לעשות בת מיצווה בליעדיו כי תחשבו איך אפשר לחגוג בלי אבא שלי ? אם הייתים במקומי מה אתם הייתם בוחרים ? לחגוג או לא ? אז חזרה לסיפור של אבא שלי בעצם אחרי הפיגוע עבר שנה ואני עישתי ניתוח בעניים ונראתי קצת אחרת , אז אני ואמא שלי הכרנו מישהו שהרס את המישפחה שלי (אני לא ממש רוצה לספר עליו ) ואחרי זה סבתא שלי הפכה להיות האכוהוליסתית ומאז אני לא ריאיתי אותה בגיל 8 עברתי לראשון לציון והתחלתי ללכת כיתה גדולה כיתה ב' בהתחלה הרגשתי שם בודדה אבל אל התחלה היו לי חברים כשהתחלתי להיות בכיתה ג' פתאום התחילו להתרחק בהתחלה חשבתי שזה משחק כיאלו איזו ילדה מבינה שעושים עלייה חרם ? ואחרי איזשהוא טיול פתאום הבנתי ששונאים אותי אבל זה לא הפריע לי עד כיתה ד' אז הפסקתי לבוא לבית ספר לא סיפרתי לאמא שלי שרע לי התחתלתי להגיד לה בכל פעם כואב לי הראש והיא נתנתה לי להישאר בבית אבל לא באמת כאב לי כאב לי הלב על מה שעשו לי ואז היזהרו אותי ואת אמא שלי אם לא ישלחו אותי לבית הספר אז יכנסו אותה לכלא התחלתי לבכות ולאט לאט לספר לה מה עושים לי היא טיפלה בזה אבל אף אחד לא הפסיק אז חליתי בבעות רוח ויעותי להישאר כמה זמן בבית וככה לא הייתי הרבה , בכיתה ה' התחילו לשנוא אותי יותר תמיד היו קוראים לי שמנה, פוזלת,מכוערת ועוד לא סבלתי לשמוע את זה (שחכתי לציין אני נולדתי בבלרוס ועליתי בגיל אפס לישראל ) אבל מה שהכי נורא כהתחברתי לילדות קטנות כי הם היו נותינים לי תקווה אז התחילו לזרוק עליי אבנים להרביץ לי (תאמינו כל מילה שאני כותבת זה מיתוך כאב וזיכרון שהייתי רוצה לשכוח אבל איך אפשר ??? אני לא חייה בעבר אני בהווהו עכשיו ) ותמיד היו מאשמים אותי וצחקים עליי אחרי זה עברתי לבית ספר אחר והתחלתי הכול מהתחלה שם הייתי מכיתה ו' עד ח' הייהי לי שם טוב עד שהחלתתי להמשיך לכיתה קטנה בבית ספר רגיל אבל תמיד חשבתי שהם היו נחמדים בדיוק כמו בבית הספר שהכרתי אבל טעיתי בהתחלה חשבו שאני אגואיסתית שרק חושבת על עצמה חולמת בהקיץ מוזרה ועוד הקבה ואז כשהתחלתי לשמוע זה הייהי כואב מידי אבל עשיתי את עצמי כאילו שלא אכפת אבל זה פגע בי כול כך עד שפחדדתי לספר מה קרה למישפחה שלי ואז התחלתי להישתלב בכיתה גדולה ושם לרישונאה פתחתי את הסיפור של אבא שלי וכתבתי שיר בסוף אפרסם אותו אזהתחלתי להשתחרר כי תמיד אמרתי תחזקי את הסוד שלך אל תספרי לאף אחד וידעתי שאם אני עזוב את בבית הספר לתיכון ומגמע שאני רוצה אז אני אספר זה מה שבהתחלה חשבתי ולכן הסכמתי להישתתף בטקס יום הזיכרון הכואב הזה אבל בסופו של דבר הודיעו לי שלא התקבלתי ולא לקחתי את זה קשה רבל הייהי בי פחד מה יקרה שאספר את הסוד הזה ? ואז זה רדף אותי עד היום של הטקס כהגעתי לבית הספר ראיתי ילדה אחת מאושרת במישפחה שלמה והתחתלתי פשוט ליבכות לא יכולתי לעצור את הבכי הזה כאילו לא בשלטתי ואז אחרי סביבות הפסקה שנייה שוב בכיתי וסמתי לב שלילד אחד פתאום הייהי אכפת וזה הפתיעה אותי כי הוא הייהי אחד מאלה שצחקו עליי כל הזמן ורק כשטקסט עצמו הגיעה ביכיתי קצת אבל כשהיגיעה הטקסט שלי אמרתי את השיר בצעקה אמרו לי הרבה שריגשתי ולא ידעתי ואז התחיל שיר ששברת אותי ברמות שאי אפשר לתאר איך בכתי ואז יצאתי לנשום אוויר וכול הייהי יותר טוב הרבה מחברים עזרו לי ותמודד עם מה שקרה והרגשתי יותר משוחררת לאחר הדבר הגדול טוב זהו זה הסיפור שלי אני מקווה שנהנתם .