שכיחת אהבה- סיפור על 1D פרק 5

לא המשכתי הרבה זמן כי היה לי מחסום כתיבה די ארוך, ואני מצטערת שלא המשכתי לקוראים שלי :( בפרק הזה החלטתי להוסיף דמות חדשה (היא בהכרת דמויות אם מישהו לא זוכר). אז בלי מילים נוספות, הנה פרק 5:

אני רק עומדת שם, ופתאום הוא בא ומנשק אותי! למרות שמגע שפתיו על שלי הרגיש מוכר ביותר, זאת היתה הרגשה יוצאת מן הכלל, אני דחפתי אותו מיד ממני. "מה את חושב שאתה עושה?!"
הוא היה חסר מילים.
"אתה בא ומנשק אותי? אני אפילו לא מכירה אותך!"
"ש-ש-שרלוט זה לא… אני מ-מצטער…" הוא גמגם.
"אני חשבתי לתת לך צ'אנס, להכיר אותך מחדש כי אני מרגישה משהו מוכר לגביך, אתה חושב שאני ישר יפול לזרעותיך כאילו כלום לא קרה? אז אתה טועה. אולי אני לא זוכרת דבר על עצמי, אבל אני יודעת דבר אחד: אני לא כזאת." אמרתי את המלים בכעס וישר הלכתי משם, לא מחכה לתשובה שלו.
והוא לעומת, אחרי דקה רץ אחרי, כאילו הוא לא מספיק יצא אידיוט.
"שרלוט! אני לא התכוונתי! תני לי רק הזדמנות להסביר!"
עצרתי במקומי.
"תודה." הוא התנשף. "וואו, את הולכת מהר."
"יש לך שלוש דקות. תסביר לי כבר את התירוצים שלך, ותן לי ללכת."
לקח לו כמה שניות לסדר את נשימתו, אבל בסוף הוא התחיל לדבר:" אני משתגע אוקי? את הדבר הכי יקר לי בעולם," הוא תפס בידי. "את הכי חשובה לי מהכל. מהפרסום שלי, מהחברים שלי, מעצמי. בתאונה… אני הרגשתי כל כך שבור, הרגשתי כאילו אני ריק ובודד, אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדייך. ואז שמעתי שהתעוררת, ופשוט עזבתי את הכל ובאתי איליך. כל השבועות שהית בתרדמת אני ביקרתי אותך כל יום, דיברתי איתך, החזקתי בידך… ופשוט לא יכולתי לסבול את זה שאת לא איתי, לא לידי. אני לא הרגשתי את מגע שפתייך כל כיום, חום גופך על גופי,והשתגעתי! אנחנו אהבנו כל כך הרבה, שאפילו החברים שלנו כבר התחילו לקנא! את לא מבינה למה את הכנסת אותי? אני אהוב אותך נואשות, מהפעם הראשונה שפגשתי אותך." ידיו רפרפו על פני, והוא נגע בי בזהירות, כאילו אני זכוכית. "לחיים שלי אין משמעות בלעדיך, אני אוהב אותך, שרלוט, את אהבת חיי." הוא סיים את דברים עם דמעות בעניו
"הארי…" אמרתי בקול חלש.
"אני מבין."
"לא אתה לא מבין!" קראת יותר חזקי. "אולי אני לא זוכרת, אבלאני יודעת שזה קרה. אני יודעת שהינו הזוג הבלתי נפרד, כולם רצו להיות בדיוק כמונו. ראיתי תמונה שלנו ביחד, מחובקים ומאושרים כאילו זה הדבר הכי משמח שיש, שזה אושר לפני עצמו. אחרי זה היו לי ספקות לגביך, ואני רציתי לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך מולי. אבל שנישקת אותי, אתה פשוט גרמתי לי לחשוב שכל מה שאתה רוצה זה רק את הגוף שלי- לא אותי."
"תתני לי עוד הזדמנות, אני כן יוכיח את עצמי!" עכשיו הוא החזיק בידי עוד יותר חזק, כאילוי הוא חושב שאני יברח. "היתי ברגע של חולשה, אני לא היתי מודע לעצמי. אני פשוט התגעגעתי אלייך כל כך. מה שקרה כאו עכשיו," הוא החווה בידו מסביב. " זה הזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו. הפעם הראשונה שראית אותך, ואני חשבתי שאת הדבר היפה ביותר בעולם. נפגשנו במקרה, זה הכל. אם לא לעיפרון שאיבדתי אז, יכול להיות שעד עכשיו אני אפילו היתי יודע שאת קיימת. אני מודה לאלוהים שהביא לי אותך, כי את זה כל מה שרציתי. אני אוהב אותך, ורק אותך."
עניי שלי עכשיו התחילו להתמלא בדמעות. דבריו נגעו בי כל כך. נישקתי את מצחו. "אני נותת לך עוד הזמדנות. אולי שחכתי את העבר, אולי אני לא זוכרת מה קרה בינו, אבל אני יצור עכשיו זכרונות חדשים איתך. " הבטי בשמיים שנהפכו אדומים וזהובים בשקיעה. "אבל אני מצטערת, אני צריכה ללכת."
"לא! אל תלכי." הארי חיבק אותי חזק.
"אני צריכה ללכת לארוחת ערב." אמרתי, נראה לי שהוא לא כל כך הבין
"אה." הוא אמר והשתחרר מהחיבוק. "סליחה. אני יראה אותך מחר, נכון?"
הנהנתי. "להתראות." נישקתי את הלחי שלו, והלכתי לכיוון ביתי.

-נקודת המבט שלי הארי-

הבטי בה הולכת, גופה הקטן והמושלם צועד לאורך השביל. שיערה מתנופף מאחוריה, ואני יודע שהיא לא הולכת לתמיד. זה פשוט נשמע ככה שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת. העברתי את ידי איפה שהיא נשקה לי, והמקום עדיין נותר חמים ממגע שפתיה. אני מאוהב בה, בכל נשמתי, בכל גופי. אני חייב להשתפר, לא להתנהג כמו רודף שמלות. אני צריך להתנהג כמו הארי, לא הארי סטיילס שכולם מכירים. אני צריך להיות מי שאני שהיתי איתה, וזה יקח הרבה עבודה לשחזר את הכל. הלכתי לי משם שורק את השיר שאני אוהב, וחושב עוד עליה ועלי…

-נקודת המבט של אנג׳ל-
טרקתי את הדלת וזרקתי את המפתחות על השולחן. עוד יום מעייף בחנות. מאז ששרלוט עברה את התאונה, אני עבדתי את המשמרת שלה ושלי, במשך שלוש שבועות רצוף! נשכבתי על הספה בכבדות, מביטה מסביב. נזכרתי בכל הדברים שעשינו ביחד, בדירה הזאת. בגיל 18 עברנו לגור ביחד, החלטנו שאנחנו מספיק עצמאיות וקנינו דירה. צחקנו, בילנו, בכינו, אהבנו, הכל קרה ממש כאן, בדירה הזאת. אני מתגעגעת לשרלוט. אני והיא חברות טובות, הכי קרובות שיש! כל הזמן הזה בלעדיה השאיר מקום ריק אחריו, ואני מרגישה כל כך לבד. בנוסף לזה שביקרתי אותה כל יום, דווקא ביום שהיא מתעוררת אני לא יכולה להיות איתה כי יש לי משמרת כפולה. ואני היתי כל כך עייפה בלילות, ועבדתי כל יום בעבודה המחורבנת הזאת, ולא ראיתי אותה! אני משתגעת מגעגועים אליה. הארי בא גם לבקר לפעמים, רק לנסות לשחזר את כל הרגעים שלו ושל שרלוט ולנחם אותי (לרוב זה היה ההפך). הוא לא הסכים לעשות כלום. לא הסכים לשיר, להופיע, לצאת מהבית אלה אם כן זה לבקר את שרלוט. אפילו לחייך היה לו קשה. אבל לכולנו היתה את אותה השאלה שרצה בראש: ׳מה אם היא לא תתעורר?׳. זה היה הדבר הכי מפחיד. היא בטח עכשיו עם הארי, והם נהנים ביחד. הם תמיד מתנשקים, מתחבקים, לא מתנתקים אחד מהשני כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. ואני… אני קינאתי בהם. יש להם זוגיות כל כך פורחת, הם מאוהבים עד השמים, ולי תמיד היו אכזבות באהבה. בגדו בי, זרקו אותי, וזה היה רק בחודש הראשון שלנו כזוג. אבל שרלוט תמיד היתה שם בשבילי, ניחמה אותי, אמרה לי שהאביר על הסוס הלבן עוד יבוא.
קמתי מהספה בכבדות, והלכתי לעבר המראה. סרקתי את בואתי שוב ושוב, לא יודעת מה לחשוב. עניים ירוקות, שיער בלונדיני, קעקוע מתחת לאוזן וברגל, וזהו. אף פעם לא קראו לי יפייפיה, מהממת, מושלמת. רק לשרלוט אמרו זאת. העברתי יד בכוח בשערי, מוטרדת מעצמי. למה אני? תמיד שאלתי. למה אני כזאת? אף אחד לא אוהב אותי, ובטח שלא מי שאני אוהבת יותר מכולם- נייל הורן ששבה את ליבי.