העצב

היא פקחה את עיניה מתוך החלום
שוב תחושה מוזרה לא מעידה על שלום
תחושה מוזרה אך כה מוכרת
שוב עולה בתוכה, אותה מבלבלת
על הקירות תמונות נטושות נצצו
בפינה ילד קטן, דמעות מעיניו יצאו
האוויר היה כבד, לא מוכר ושונה
כבר כמה ימים שכלום לא משתנה
רחמים עצמיים מילאו את כולה
הרגשה של שאלה ללא מוצא או תשובה
היא שנאה את עצמה, את העולם, האנשים
את כל הרגשות המוזרים והלא מוכרים
מנסה לברר מה היא התחושה
שאותה ממלאה כבר חודש או שנה.
היא קמה ממקומה, נגשה אל הדלת
פתחה אותה, יצאה, רואה מבחוץ את המלט
המלט האפור, שמוסיף לתחושה
להרגשה המוכרת והכל כך שונה
להרגשת הלבד שמתפשטת בתוך תוכה
בכל פעם שהיא רואה את גשמי ה"ברכה"
מרחוק היא ראתה בן אדם או שמא רוח
המבט של התחושה הזו גם על פניה מרוח
והיא נראית כמו חולה, לא מבחוץ, בנפשה
והיא זזה מפה לשם כבלחיצת הדוושה
הילדה ניגשת בלאט, צעד ועוד צעד
את גופה ממלא קצת קור או אולי רעד
היא רואה את הדמות מתקרבת לעברה
כמו רוח רפאים היא עוברת דרכה
והילדה שהרגישה קור או רגש לא מובן,
הסתובבה לאחוריה מחפשת לאן
לאן הלכה הדמות, הרוח- ההרגשה
ופתאום שמעה קול, קפאה על מקומה
"שלום, אני העצב. " אמרה בקול רועד
"זה בגללי הכל, " המשיכה לא לעודד
והילדה פתאום קלטה את התחושה הלא ברורה
זה העצב, תחושה מוכרת. ובכל זאת, כה שונה.