שער אל המוות – פרק 39
– סטיבן –
״איך יוצאים מפה?״ חזרתי על השאלה של אמבר. ״הממ…. שאלה מצוינת.״
״יופי. פשוט מושלם,״ רטנה אמבר. ״אנחנו תקועים ליד עולם המתים.״
אמא הייתה מופתעת. ״איך בדרך כלל יצאתם מכאן?״
״בדרך כלל יצאנו בעזרת כדורי האור של סיימון, אבל הוא… מת,״ אמרתי. ״אמבר, הוא אמר שזו יכולת של דוברי רוחות. תנסי!״
היא עצמה את עינייה והושיטה יד קדימה, בדיוק כמו סיימון. היא התאמצה, חרקה שיניים, צעקה בתסכול: ״נו, כדור! צא כבר!!״, אבל שום דבר לא קרה.
ואז, עלה לי לראש רעיון מוזר. הושטתי את ידי קדימה כמו שאמבר עשתה, והתרכזתי עצמתי עיניים בחוזקה. פתאום הרגשתי ביד מעין זרם חשמלי, שהתחיל בכתף ונע לכף היד. ואז הרגשתי חום…
מישהו מחא כפיים. ״סטיבן, הצלחת!״
פתחתי את עיניי וראיתי כדור אור קטן ולבן מרחף מעל ידי ונע לעבר התקרה.
״תחזיקו בי חזק!״ אמרתי.
בקרוב, כולנו היינו בתוך הבית של דודה שרה. מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך לראות אותה. כבר היה אחרי חצות, אז היה טיפשי לחזור הבייתה, ודודה שרה נתנה חדרים לכולם. הרי יש לה בית גדול! הייתי נרגש מדי כדי לישון, אבל בסופו של דבר העייפות גברה עליי ונרדמתי.
ביום הבא בארוחת הבוקר ישבנו כולנו סיב השולחן, וכל אחד סיפר את החוויות שלו.
״ראיתי את האור בקצה המנהרה,״ אמרה אמא. ״הצלתם אותי ממש ברגע האחרון. הסיפורים על האנשים שכמעט מתו וראו אור בקצה מנהרה – עכשיו אני יודעת מה זה.״
״דאגתי לכם כל כך! לכולם!״ אמרו דודה שרה ואבא פה אחד.
״עכשיו אני מבין כמה טוב זה – חיים.״ אמר קולין. ״חבל שאדם מכיר בערך של משהו רק כשזה נלקח ממנו.״
אמבר הנהנה. ״הכרתי בערכה של משפחה.״
כשאמרה את המילה ׳משפחה׳ אנבל הרכינה את ראשה. ״זה היה די מרושע מצידי להרוג את אבא שלי, או שלא?״
״הכל בסדר.״ חייכתי אליה. ״הרי הוא הרג את אמא שלך, נכון? גם אני הייתי עושה ככה במקומך.״
״שמעתי אותך,״ אמא אבא שלי, וכולנו צחקנו.
אנבל אמרה: ״עדיין אני מרגישה אשמה על המוות של סיימון. הוא מת כדי להציל אותי.״
״זו הייתה האפשרות הכי טובה בשבילו,״ אמרתי. התקרבתי אליה ואמרתי לה בשקט: ״לא הייתי יכול לאבד אותך.״
– אמבר –
זאת הייתה הארוחה הכי טובה בחיים שלי. גם אם המשפחה שלי, וגם עם קולין. אחרי הארוחה, ניגשתי לאנבל וביקשתי ממנה סליחה על הדברים שאמרתי לה אתמול. והיא סלחה.
אחר כך קולין קרא לי לטייל איתו. הלכנו לאותו פארק שבו נפגשנו בפעם הקודמת, לאותו ספסל.
״תודה שהצלת אותי,״ אמר קולין.
חייכתי. ״זה מה שהכי רציתי.״
״אבל אם לא הייתי מת, לא היית מגלה שאת דוברת רוחות,״ אמר.
״קולין, אתה זוכר משהו? מהמוות?״ שאלתי.
הוא הנהן, ועצם עיניים. ״התאונה. התנגשות, דם, כאב בכל הגוף. ואז הכל שחור. ופתאום – כאילו אני קל יותר מנוצה ומרחף. אבל זה כבר היה בעולם המתים. אז הייתי רוח רפאים. זה מרגיש מוזר – כאילו חי, אבל בלי גוף. ואחר כך, כשפתחתם את השער, ראיתי אור בקצה של מנהרה, והאור התרחק והתרחק… ואז כאילו התעוררתי. בגוף שלי.״
לא היה לי מה להגיד.
״דרך אגב,״ אמר קולין. ״ההזמנה לקניון לא בוטלה.״ הוא הסתכל עליי. ״מסכימה? ו… מסכימה ליהיות חברה שלי?״
״כן וכן.״ עניתי, דמעות של אושר על עיניי. חיבקתי אותו בכל הכוח. ״אבל תשתדל לא למות עוד פעם. אני לא רוצה חבר רוח רפאים.״
הוא רכן אליי ונישק אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך מאושרת.
תגובות (3)
אווו, זה כול כך חמוד ><
נמנמ. לא רוצה פרק אחרון! רוצה עונה שנייה!
גררררר סייימון. ותמממשיכי
לאא מה פרק הבא פרק אחרוןןןן או שיהיה עוד עונה או סיפור יפה כמו זה כי זה סיפור מהמםםםםם תמשיכייייי!!
(אניי מתה על הסיפורר הזההה(