הבלוג שלי-פרק 6 "התאוששות"

רוח נעימה נשבה מחלון חדרי.
לרגע אחד הרגשתי נהדר, אבל אז חזרו כאבי הראש ויחד אתו הזיכרונות.
פקחתי את עיניי.
בבית שרר ריח תה נעים, התה הנהדר של אימא.
קמתי מהמיטה ולבשתי חלוק סגול ונעלתי את נעלי הבית בצורת הדובים שלי.
ירדתי במדרגות באטיות.
אימא מזגה תה לארבע כוסות.
כשהסתכלתי על הסלון ראיתי את שלושת חבריי הקרובים יושבים על הספה.
"היא התעוררה!" אמרה שירי בשמחה.
רמי אלעד שירי ואימא רצו לחבק אותי.
כשהם הרפו התחילו השאלות.
"איך את מרגישה?" שאל אלעד.
"את רוצה תה?" שאלה אימא.
"את מוזמנת לשבת על הספה." התבדחה שירי.
"יש גם עוגיות!" אמר רמי בעודו זולל אחת בעצמו.
חטפתי כאב ראש נוסף מכל השאלות.
"תרגיעו," אמרתי ואחזתי בראשי הכואב "תרגיעו עם השאלות! רק התעוררתי!"
רמי שירי ואלעד זזו כדי שאוכל לשבת על הספה.
התיישבתי על הספה ונשענתי על אחת הכריות.
"איך מצאתם אותי?" שאלתי את השאלה שניקרה במוחי.
רמי שירי ואלעד החליפו מבטים.
"למה את מתכוונת?" שאלה שירי והתיישבה לידי.
"אני מתכוונת," אמרתי "איך ידעתם איפה הייתי ביער?"
"אחרי חצי שעה שלא ענית במכשיר הקשר," אמר אלעד "הלכנו לחפש אותך. מצאנו אותך מעולפת באמצע השביל."
"ליד בית עץ ענקי?" שאלתי.
"לא." ענה רמי וחזר לחסל עוגיות.
אימא נכנסה והגישה לנו את התה.
"אני צריכה לצאת מוקדם לעבודה," אמרה אימא "אתם תסדרו לבד?"
אימא והדאגות המוגזמות שלה… אנחנו בני 12!
"כן.." אמרנו במקהלה.
"יופי!" אמרה אימא "אני חייבת לזוז. ביי!"
אימא יצאה מהבית.
רמי הציע להראות לנו את הפעלולים שלו בפארק הגלישה.
שירי ואלעד הסכימו.
"סליחה," אמרתי והשפלתי את ראשי "אבל אני רוצה לתת לגוף שלי להחלים קודם."
"אני מבין," אמר אלעד ברוך "בואו חבר'ה."
שלושת חבריי הלכו אל הדלת.
"ביי."
"ביי."