כתיבה זהירה היא כתיבה מתה. פרק 3

"זה יפסיק מתישהווו ???" שמעתי קול לא מוכר צועק לכיווני
אני מנסה לחפש את הפלאפון עם היד, אפילו לא מתאמצת לפתוח את העניים,אני עייפה מידי בשביל זה
ועשיתי נודניק על השעון המעורר הזה שמצלצל כבר רבע שעה.
"אני חושבת שכדאי שתקומי, עוד עשרים דקות יש שיחה באודיטוריום " אני שומעת קול חלש אותו קול ששמעתי מקודם.
רגע,איפה אני ?! " אוי שיט " אני קמה בקפיצה
ושומעת צחוק מתגלגל וחמוד
"היי, אני אוליביה השותפה שלך, כדאי שתעיפי את עצמך מהמיטה ובואי תשתי איתי את הקפה של הבוקר "היא אומרת בחיוך, שערה בלונד גלש על ענייה הירוקות והקטנות,ועל גבה כאילו סידרה אותו שעות אבל רואים שזה נופל טבעי, לבשה גופיה לבנה עם מחשוף עמוק וסקיני ג'ינס שישבו עליה בצורה סקסית. במיוחד אחרי שהתברכה בחזה נדיב שכזה.
"הי, בריאנה אנדרסון, אבל את יכולה לקרוא לי אנה " אני מלמלת
"טוב אנה , אז את קמה ? או שאת חושבת להבריז על היום הראשון? " היא משרבבת את שפתיה,
"אוי אני קמה" אני קופצת מהמיטה לוקחת את המכנס הג'ינס והגופייה השחורה שכבר סידרתי מאתמול כי ניחשתי שדבר כזה עלול לקרות לי, ונכנסתי לשירותים.
מסתכלת במראה ורואה את העניים הכחולות האלה שלא מתאימות בפרופורציה לגוף ומסרקת את שערי,
"המשחק מתחיל"
יצאתי וראיתי שאוליביה שופכת את הקפה לכיור הסתכלתי עליה במבט מתנצל
"הוא התקרר, ואנחנו מאחרות "
לא נורא אני מתרגשת מידי בשביל לשתות את הקפה עכשיו.
"זה בסדר " חייכתי בנועם, במלא לא הייתי רוצה שעל הבוקר היא תתקוף אותי בשאלות אישיות.
"יצאנו ?" שאלתי מנימוס, זה היום הראשון שלי , תתרכזי, להיות חמודה!
"אני צריכה לעבור במזכירות קודם לקחת את הטפסים שלי, את יכולה להמשיך לאודיטוריום אם זה מעכב אותך "
" לא זה בסדר " עניתי, במחשבה שכדאי שאדע איפה נמצאת המזכירות.
אני בוחנת כל פינה ופינה, אני לא מאמינה שאני באמת הולכת ללמוד כאן.
האוניברסיטה ענקית, ויש בה מרחב,שזה דבר חשוב בהתחשב שאני צריכה את ה'לבד' שלי.
אנחנו צועדות לכיוון האודיטוריום אחרי ששאלנו לפחות שלושה אנשים איך מגיעים לשם.
"אז, לאיזה מקצוע נרשמת ? " שואלת אותי כשהתיישבנו בכיסאות ואט אט סטודנטים נכנסים וממלאים את החדר
" המרכזי ספרות וכתיבה יוצרת אבל אני משערת שאצטרך ללמוד את הקורסים הבסיסים, ואת ? "
"מוזיקה, אני מנגנת על פסנתר בערך מגיל 6 "
ואו. אני מחייכת "ידוע לך מתי אנחנו מתחילים ללמוד ? "
"אני חושבת שרק מחר, היום זה יום הכרות, ושיחות למינהם "
המנהל עולה לפתע ומתחיל בנאומו
"סטודנטים יקרים, הינה היא פתיחת שנת הלימודים 2014 אנו שמחים לראותכם כאן איתנו באוניברסיטת ברקלי, וללוות אתכם בשלב זה של החיים, עכשיו זה הזמן שלכם לזרוח, להיפתח,זה הזמן בו חלומותיכם מתגשמים, ארבע שנים הללו הם הזמן בו אתם תהפכו לבני אדם, שתמיד חלמתם להיות.
החלומות שלכם במרחק נגיעה, והאפשרויות עצומות ומלאות תקוות, זה העולם שלכם,אתם כאן, אתם חשובים – ושהעולם יחכה!
ואם אתם כאן אז כדאי שתשקיעו, שתראו שמגיע לכם להיות כאן, שלא סתם בחרנו בכם מתוך אלפים,
תתנהגו כמו אלופים ותהיו אלופים ! אנחנו מאמינים בכל אחד ואחד מכם שייתן את נשמתו" כולם מוחאים כפים ,
"אין צורך אין צורך" הוא מתייחס למחיאות ומעלה את ידיו להתגוננות "ברצוני לחלק אותכם כרגע לכיתות,מדע וחברה,הנדסה,משאבים טבעיים בבניין 6
ספרות, כתיבה יוצאת, ועיתונאות בניין 2
מנהל עסקים עבודה סוציאלית, בניין 5
מוזיקה בבנין 7 .."
וכך הוא ממשיך, ידעתי שהאוניברסיטה הזאת גדולה, כנראה לא ידעתי עד כמה
ללא ספק המנהל הכניס בי תקווה, שלא הייתה בי קודם, הוא מאמין בי, אז שאני לא האמין בעצמי ? אני יכולה, בריאנה את יכולה.
אני יודעת שאני יכולה.
אנחנו צועדים כל אחד לבנינו, ואני נפרדת קלות מאוליביה, ומאחלת שיהיה לה יום נעים.
אני פותחת את הדלת, הכיתה ניראת טבעית ונינוחה, שולחנות צמודים אחד לשני, בשורות שורות, אבל יש מרחב מכוון שהייתה יחסית גדולה,
אני בוחרת את השולחן לפני האחרון משמאל, ויושבת בפינה.
תמיד אהבתי את הריחוק הזה, לשבת רחוק, ולהקשיב, לא יכולתי לשבת מקדימה, מרגיש לי שכל העניים נועצים בי, אני אוהבת להיות בלתי ניראת,להרגיש בלתי מורגשת.
אני מסתכלת אל דלת הכניסה ורואה יותר ויותר אנשים נכנסים,וממלאים את החדר בעוצמה, ובלחשושים.
כמה ממש מופתעים ובוחנים כל סנטימטר וסנטימטר,וכמה שפשוט בהלם ולא יכולים להזיז אף עצם בגוף.
אני חושבת שזה זמן לסדר את מחשבותיי בראש ולהוציא את הפלאפון, אבל ברגע שאני עושה זאת
אני מפסיקה לשמוע את האווירה שהייתה ומסתכלת על הבן אדם שנכנס כמו כולם, היה לבוש בחליפה מסודרת
הוא גבוהה יחסית ופונה לכיוון הלוח כך שאני לא רואה את פניו, "אוקי סטודנטים יקרים,שמי הוא מר ג'יימס כמו שרובכם ודאי יודעים אם אתם אלה שנרשמתם לפה" הוא אומר וכותב משהו על הלוח בשעה שכולם צוחקים מהבדיחה הלא מוצלחת שלו, ואני בטוחה שזה רק מפני שהם מעט לחוצים
"ברצוני לאחל לכם שנה נפלאה, ומקווה שהיא כך תהיה, אלה אם כן לא תעשו את מה שאני דורש מימכם לעשות " הוא זז כדי שנוכל לראות מה כתב בכל הלוח, ומה שאני רואה זו רק מילה אחת
" אומנות "
הוא מסתובב לכיווננו ואני רואה את_________

"מה לכל הרוחות!? " לחשתי לעצמי בזעם