אהבה בסיכון – פרק שני

היא עמדה בתור, מחכה לתורה, בה יקעקעו עליה מספר.
היא ראתה את פיטר עומד ליד החייל שקיעקע את הבנות.
כמובן שהיא לא ידעה שפיטר זה שמו, בעיניה היה סתם עוד חייל נאצי חסר לב.
הגיע תורה.
היא התיישבה על הכיסא והושיטה את ידה אל החייל אשר החל לקעקע את המספר על ידה.
"את" אמר פיטר אל עבר אנה.
"מה שמך?" שאל בקול נוקשה ומאיים.
"האם זה באמת אכפת לך? יש לי מספר על היד. מעכשיו תקרא לי…"
היא הביטה במספר אשר קועקע על ידה.
"3365, זה שמי" אמרה וקמה מהכיסא, מחייכת אליו ברוגע שידעה שיעצבן אותו.
הוא הביט בעיניה השחורות, אשר רדפו אותו לכל מקום שהלך, ובכול הזמן.
הוא החזיק בידה בחוזקה כאשר באה ללכת.
"השם שלך" אמר בקול מאיים.
אנה גחכה והביטה בו בשנאה. "אנה" מלמלה.
ידו עזבה את ידה, ואנה נאנחה לרווחה.
היאהחלה חוזרת אל החדר בו שהתה עם עוד עשרות אנשים אחרים אשר לא הכירה, ובניהם אמה ואחותה.
היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיחסלו אותה .
היא לא פחדה מהמוות, אף פעם לא פחדה מהמוות.
היא הייתה חזקה , אף פעם לא בוכה, אף פעם לא נפגעת.
רוב האנשים נהגו לכנות אותה "מלכת הקרח" , מפני שכולם חשבו שליבה עשוי מקרח, והיא בחיים לא תתאהב, או תעלב, או תכעס.
אנה ידעה שהיא מראה רגשות רק לאנשים שמגיע להם.
"היי יהודיה קטנה" ראתה אנה את ג'ק מולה.
"לא הספיק לך לדחוף אותי?" מלמלה והביטה בפניו בכעס.
"אני רוצה עוד דבר קטן" חייך ותפס בידה, מושך אותה אחריו.
"מה? לאן אתה חושב שאתה לוקח אותי?!" אמרה בכעס, מנסה להשתחרר.
היא ידעה שלא תצליח, וגם אם תצליח לברוח, הוא ירה בה בכל מקרה.
הוא רק גרר אותה, לא מדבר.
' זהו, המוות קרוב ' חשבה לעצמה.
פניה היו חתומות, ללא כל סימן לרגש מסויים.
שיערה השחור גלש על גבה, וגופה הרזה והדקיק לא יכל להתנגד.
הוא הכניס אותה לחדר מרווח, ודיי גדול.
הוא נעל את הדלת, והחל מתקרב אליה, מצמיד אותה לקיר.
"את יפייפה אמיתית.." אמר והסתכל על ידה "3365" אמר את המספר אשר היה על ידה, כאילו היה שמה האמיתי.
הוא החל לנשק את צווארה באגרסביות, גועל תקף אותה.
היא הרחיקה אותו ממנה, מבטה כועס.
"תעזוב אותי!" צעקה.
הוא החל לנשק אותה שוב בצווארה, מתחיל להוריד את חולצה בכוח, מכאיב לה.
"אני חושבת שאת לא מבינה" אמר, ממלמל בין נשיקה לנשיקה.
"את עושה מה שאני אומר. ולא ההפך" צחק צחוק מלגלג.
אנה נשארה ללא חולצה, חזהה חשוף אל מול מבטו המתפעל של ג'ק.
היא הייתה קפואה.
היא ידעה שהיא לא יכולה להתנגד.
לפתע נשמעה דפיקה חזקה על הדלת, עיניה הביטו בדלת בציפייה.
"לא עכשיו!" צעק ג'ק.
"זה דחוף!" שמע ג'ק את קולו של פיטר.
לאנה היה הקול מוכר, אך היא לא זיהתה .
"לך! אני באמצע משהו!" אמר ג'ק והמשיך להפשיט את אנה, אשר נשארה בתחתונים בלבד.
הוא סימן לה להיות בשקט.
היא צייתה.
לא הייתה לה ברירה.
לפתע הדלת נפתחה, ופיטר עמד בפתחה, מביט בעיניה של אנה, אשר בפעם הראשונה הראו רגש.
פחד.
הוא הביט בחזהה החשוף, והעביר את מבטו אל רגליה החשופות.
גופה רעד.
"הוא קורא לך" אמר פיטר, לא מנתק את מבטו מאנה, אשר גופה רעד, ועיניה הביטו בו בפחד.
כאשר שמע ג'ק את דבריו של פיטר, הנהן במרץ ויצא מהחדר, שוכח מקיומה של אנה.
פיטר הרים את חולצתה ומכנסה של אנה ושם את הבגדים בידיה.
"תתלבשי" אמר, מנסה לא להביט בחזה שלה.
אך גופה של אנה נשאר קפוא, ועיניה בוהות בדלת הפתוחה אשר ג'ק יצא ממנה.
פיטר סגר את דלת החדר, וחזר אל אנה.
הוא לקח מידיה את הבגדים והחל להלביש אותה.
היא לא שיתפה פעולה, היא הייתה קפואה.
היא הייתה בטראומה.
"אני פיטר" אמר פיטר לעברה, היא לא הגיבה.
הוא סיים להלביש אותה בחלוצתה, והתחיל להלביש אותה במכנסיה.
"אני 3365" אמרה, ודמעה אחת זלגה על לחיה.
מה שאמרה הרתיע את פיטר.
הוא עצר לשניה, חשב, והמשיך להלביש אותה במכנסיה.
"את לא 3365" חייך אלייה חיוך נוקשה, אך מעט רך.
"את אנה"