ועכשיו – פרק 2 בבקשה תגיבו!

הנהג עצר ליד בניין גדול ואפור שכתוב עליו בגדול – גושן. "זה כאן" אמר הנהג והוציא מהמושב האחורי שתיי מזוודות. הוא נתן לי את המזוודות ונכנס בחזרה אל האוטו. הוא פתח את החלון ואמר לי: "בהצלחה!" הלכתי על שבית האבנים שהגיע עד לדלת ברזל עבה בצבע כחול. פתחתי את הדלת וילדה שנראתה בגילי ניגשה אליי.
"היי."
"היי."
"את חדשה פה?"
"כן."
"איך קוראים לך?"
"אליסון קארטר, ולך?"
"קייטי תומס."
"איזה חדר את?"
"187."
"את חדר ליידי, אני חדר 186. בואי אני יראה לך איפה זה מגורי הבנות."הלכתי אחרי קייטי וראיתי את המספרים על דלתות החדרים האפורות. עצרנו ליד החדרים שלי ושלה ואז שאלתי אותה: "מי גרה בחדר 188?" שאלתי. "רייצ'ל אורדין." היא ענתה. "אני יעזור לך לארגן את הדברים." היא אמרה.ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא הייתה נעולה."המפתח אמור להיות במזוודה שלך, ככה זה בדרך כלל."חיפשתי באחת המזוודות ומצאתי מפתח כסוף, הכנסתי אותו למנעול והדלת נפתחה. התיישבנו על המיטה הלבנה וקייטי שאלה אותי: "אז מה הסיפור שלך?" "איזה סיפור?"
שאלתי. "למה הגעת לפה?" היא אמרה. "לפניי כמה ימים אני, ההורים שלי ואח שלי היינו בבית וכנראה ששניי ילדים קטנים שיחקו באש בחצר של השכנים ובטעות שרפו עץ זית ששרף עץ שהיה צמוד לבית שלי והבית שלי עלה באש… ההורים שלי נחנקו מהעשן ואח שלי נקבר חי מתחת להריסות אבל אני הצלחתי לצאת בזמן אבל התעלפתי מרב עשן אז לקחו אותי לבית החולים ושסיימו לטפל בי הביאו אותי לפה…" התחלתי לבכות. "אני מצטערת." אמרה קייטי.
"זה לא אשמתך." אמרתי.
"בואי."
"לאן?"
"לסיפרייה."
עלינו במדרגות וקייטי פתחה דלת עץ גדולה שתלוי עליה שטיח כחול שחור. נכנסנו לסיפרייה והתיישבנו על ספה כחולה שהייתה צמודה לאחד הקירות. קייטי ניגשה לאחד המדפים וחיפשה ספר. "פרסי ג'קסון, הארי פוטר, משפחת קארטר." קייטי לחשה לעצמה את שמות הספרים. "שם המשפחה שלך הוא קארטר, נכון?"
"כן, למה?"
"יש פה ספר שכתוב עליו משפחת קארטר."
ניגשתי לקייטי וההיא נתנה לי את הספר. התיישבתי בחזרה על הספה הכחולה ופתחתי בעמוד הראשון. קראתי: "אליסון יקרה…"