נטל כבד מדי החיים שלי
אפשר לומר שההתנהגות שלי יכולה להיות קצת מוזרה לפעמים לאנשים שלא יודעים את הסיבות למעשים שלי. למעשה,יש לי דוגמה ממש טובה עם הרגלי האכילה שלי.
העניין כזה, אני לא אוכלת בחוץ.
תמיד כשמישהו שומע את המשפט הזה , או ששואלים אותי "מה כאילו ג'אנק פוד?" או "מה זאת אומרת לא אוכלת בחוץ ? כאילו אוכל ביתי רק?"
ואני עונה "לא, זה לא משנה איזה אוכל זה אני אוכלת הכל פשוט לא בחוץ".
"למה? מה איזה מוזר זה נשמע"
"כי אני לא אוהבת לאכול ליד אנשים" , "אני לא אוהבת שאנשים מסתכלים עליי כשאני אוכלת, אני פשוט לא אוכלת אם אני ליד אנשים ונקודה.
ומה הסיבה האמיתית לכך ?
כי הנערה כאן לפניכם היא בולמית.
בולמיה זו הפרעת אכילה מאוד מוכרת, במיוחד בימינו עם כל התקשורת שמעבירה שרזון זה הקטע החדש והכי יפה,
למה אני בולמית
טוב זה התחיל לפני שנתיים, או אולי אפילו לפני כי אני זוכרת שפעם סתם ניסיתי להקיא את האוכל שאכלתי ואז עזבתי את זה כי היה לי קשה להקיא אבל אחרי כמה שנים חזרתי לזה
היו פעמים שאכלתי ולא הקאתי וזה היה סבבה כזה בערך, הייתי נלחצת קצת אבל יכולתי לחיות עם זה ,
אבל עכשיו אחרי שנתיים ..המצב קצת השתנה אפשר לומר.
אני תמיד אוכלת רק כשאני יודעת שאני יכולה להקיא מיד אחרי הארוחה.
תמיד אני אוכלת ואפילו לא מתרכזת באוכל אלא בתיכנונים מתי ואיך האוכל הזה הולך לצאת ממני.
אם אני יודעת שאני לא יכולה להקיא את מה שאכלתי, אני מוצאת מיליון ואחת סיבות משכנעות לא לאכול, ומכיוון שאני אדם אמין בסך הכל כי אני כזו מתוקה, שקטה ולא עושה בעיות אז מאמינים לי.
תמיד עוברת לי בראש מחשבה, איך אני הולכת להפסיק עם ההקאות?
אבל אף פעם אין לי תשובה.
אני רוצה לאכול ולהיות רזה.
אבל הגנטיקה שלי דפוקה ברמות, אמא שלי מלאה ונמוכה
ואבא גבוהה עם גוף בינוני כזה, נוטה לעלות במשקל אך יכול להיות רזה
נדפקתי בדור הלא נכון עם הגנים הלא נכונים.
האמת שלפעמים כשאני לא חושבת על זה ברצינות מדי אני עונה לעצמי שאני אעשה ניתוחים פלסטיים מתישהו בעתיד כשאני אהיה עשירה .
מן הסתם הסיכוי שזה יקרה יהיה מאוד קלוש ושלא לדבר על זה שאני אהיה כולי כל כך לא אני.
ושוב פעם, נדפקתי.
למה זה התחיל בעצם …בוא נגיד שזה הדרדר עם השנים מגיל 8 כשהביטחון שלי ירד לאט לאט כשאמא או האבא החורג שלי העליבו אותי ואמרו לי משהו על הציונים הנמוכים שלי בבית ספר או משהו על ההתנהגות המגעילה שלי ומשהו על זה שאני "פרה" ו"אפס"
נחשו מה…אני מאמינה לשתי המילים הללו , אני בהחלט פרה ואני בהחלט אפס.
גם היו כל העניינים האלה של הבריונות בבית ספר..
הייתי בבית ספר של עשירים,מפונקים וממש לא חברותיים לאנשים שאין להן הרבה כסף כמוהם.
מתישהו בכיתה ח' עשיתי בוק בסוכנות ופירסמתי תמונה מהצילומים בפייסבוק שבה נראיתי כועסת בכאילו וכתבתי בתיאור "חחח הצלמת אמרה לי להיראות כועסת" משהו כזה ואחרי מספר שעות אחת הבנות מהכיתה שלי בבית הספר החדש שבו לא הכרתי אף אחד הגיבה לי על התמונה לורי "דוגמנית לנקניקים בסופר"
אני זוכרת שכתבתי לה מכתב ארוך מלא בקללות אחרי זה והיא לא ענתה לי, וגם בבית ספר לא עשתה עם זה כלום אבל היו התלחששויות מהצד.
הייתי לבד שלוש שנים מחיי ועשיתי שטות שבגללה הסתבכתי במשטרה, והאמת שגם כשהשוטרים ראו מי היה אחראי למעשה היו מופתעים כי התדמית החיצונית שלי לא נראתה להם כמו מישהי שאחראית למעשה. המצב הסתדר בסופו ל דבר וביטלו לי את התיק, כי אני מלאך מטבעי חברים.
זה החל להידרדר עוד יותר כשהאבא החורג החל להאשים אותי בכל ריב שלו עם אמא
ואז עוד יותר כשאמא תמכה בו
וואז עוד יותר הדרדר כשהוא נגע בי בלילה וסיפרתי על זה לאמא והיא אמרה לי לשתוק ולא לדבר על זה
ושתקתי ולא דיברתי אבל אחרי חודש זה יצא ממני
לא יכולתי לשמור את זה יותר
סיפקתי לפסיכולוגית שלי בבית ספר
ואז אמא התחילה לשנוא אותי כי הפרתי את מה שהבטחתי לה שלא אעשה
והחלה להאשים אותי בעוד דברים
פתאום הכל נפל לי על הכתפיים
כל הבעיות של כולם היו בגללי
תמיד אני נאשמתי
ואז פשוט התחלתי להאשים את עצמי לבד על דברים שלא קשורים אליי
עכשיו אני אשמה עוד לפני שמעשה בכלל נעשה
וככה אין לי ביטחון עצמי בכלל
כי הריבים עם אמא הורידו לי אותו , בעיקרון
כי היא זו שלימדה אותי "מי אני" ו"מה אני" ו "מה באמת חשוב בחיים"
שזה לדאוג שאחרים יחשבו עלייך דברים טובים.
ככה בעצם אני נוצרתי .
הנערה השקטה, במחייכת בביישנות, בצוחקת המון עם החברות ויש לה קול ילדותי , הנערה שמפחדת מהתשומת לב שחס וחליה מישהו לא יחשוב עליה משהו רע כשהתשומת לב עליה
אני הנערה הזו בעצם
הנערה הזו היא בולמית, שנוטה להיכנס לדיכאון ולקבל התקפי חרדה ויש לה פוסט טראומה מדברים חדשים כי עברה בשנה לפחות 50 דירות , "בגללה".
החיים מסבכים לי את הראש
אני באמת מדורדרת בלימודים
וזו שנה אחרונה
אפשר לומר ביי ביי לאוניברסיטה ולרעיון שאהיה עורכת דין פלילית מתישהו
אפשר להיפרד מהחלומות כי הם רק חלומות והמציאות קשה מדי מכדי להיכנס לחלומות ואז לצאת מהם ולהתאכזב שהם לא אמיתיים
הכל קשה מדי וחבל לסבך את עוד יותר אז עדיף לשתוק
כי פעם לא שתקתי והרסתי הכל
אז עדיף לשתוק
עם המחלה שלי ועם הבעיות שלי
כי זה רק יהרוס לאנשים את החיים שלהם יותר
אני נטל כבד מדי .
תגובות (5)
האם זה אמיתי מסכנה שלי? זה קטע יפה אך עצוב אך אני מקירה אנשים כמוך והם אנשים מדהימים! אבל הצלי הגנים ההפוכים: רזים גבוההים יחסית ולא מפותחים כך שקוראים לי אנורקסית כל יום גם כשאני אוכלת המון :( קטע יפיפה וכתיבה מדהימה! מסמנת 5! בברכה מלאך
היי ספיר, כן זה אמיתי וזה עליי תודה רבה על המחמאות והעידוד ! :)
היי:) שלחתי לך הודעה אני אשמח אם תשימי לב:)
היי לובטיק , אני לא יודעת איפה ההודעות פה חח
ההודעות זה באימייל, את יכולה להיכנס ולראות משם.
בנוסף, אני ממ רוצה לחבק אותך.
לי יש ביטחון עצמי נמוך גם, ותמיד מאשימים אותי, וככה גם אצלי המצב דומה והראשון שאשם זאת אני. בכל זאת, זה לא מגיע לאף אחד. לא לך, ולא לי. ולא לאף אדם חי או מת או באמצע.
זאת לא אשמתך, ואני יודעת שזה סביר להניח לא יעזור כי אלה רק מילים כתובות באינטרנט, אבל אני מתכוונת לזה מכל הלב.
לכל אחד יש פגם. לי החזה גדול מדי, לחברה החזה קטן מדי, חברה אחרת אלימה מדי ולנוספת יש שיניים עקומות. הרשימה הזאת לא נגמרת. לכולם יש פגמים.
תנסי ללכת לתמיכה. לפסיכולוגית. תגידי להורים, שיאשפזו אותך אפילו, אבל את לא יכולה להמשיך.
בולימיה זו מחלה קשה נורא, מי כמוך יודעת, אסור לך להישאר במצב הזה.
נכון, אני לא מכירה אותך. זה לא מה שמשנה. אני רואה את הכתיבה שלך, אני רואה את הפרופיל שלך, ואם את כמו שאת מציגה את עצמך אז אני אוהבת אותך.
בבקשה תעשי עם זה משהו. אל תתני לזה להמשיך ככה. זה לא יגמר טוב.