למה?

"אתה לא יכול להגיד דברים כאלו" אני אומרת, המומה כי הוא באמת אמר את זה, שהמילים ההן באמת יצאו מהפה שלו.
"למה לא?"הוא שואל, ומשפשף את עיניו, הוא נראה עייף, לא כמו אותו נער שנישק אותי כאילו השפתיים שלי היו אוויר, זה שנראה כאילו הוא מוכן לעשות הכל בשביל להישאר איתי לנצח.
"למה אני לא יכול לומר את זה?"הוא שאל, וכעס התחיל לבצבץ מבין מילותיו.
הוא לא הביט אליה בכעס או משהו, הוא פשוט עמד שם, ליד הדלת, כמו שהוא עשה כול-כך הרבה פעמים בעבר.
"למה את כל-כך מפחדת המילים ההן?" הוא שואל אותי ומתחיל להתקרב, אלוהים, למה הוא חייב לעשות מזה כזה עניין גדול ואולי אני היא זאת שעושה עניין מן הדבר?
"למה הרגש ההוא כל-כך מפריע לך?" הוא ממשיך וכמעט הוא עומד מולי כל-כך קרוב שאני ממש יכולה לראות את כל הגוונים השונים בעיניו, אלוהים היו לו עיניים יפות.
"מה זה משנה לך אם אני אומר לך שאני אוהב אותך?" הוא שואל ואני מרגישה מרותקת לקיר שמאחוריי אך גם אם הוא לא היה שם לא הייתי יכולה לזוז.
כמה חבל שאני לא יכולה לסתום את פיו בנשיקה, אך זה לא עובד ברגע שהוא מתחיל עם זה, אנחנו כמו תקליט שבור, שנינו עוזרים על עצמנו שוב ושוב, פשוט משום שאנחנו לא יכולים להמשיך קדימה אחרי השיחה הזו כי אנחנו פוחדים מידי, או לפחות אני מפחדת, כי הוא מוכן לכול מה שיקרה לאחר השיחה הזו.
"בגלל שאני לא יכולה להגיד לך את אותו בדבר." המילים יצאו כלחישה מפי ואני לא מביטה אל תוך עיניו, אני חוששת שלא אוכל לעמוד בכך.
"למה?" המילה האחת הזאת מכלה כל-כך הרבה שאלות בתוכה, כל-כך הרבה דברים שהוא לא אומר.
"כי אני מפחדת." אלוהים, למה למשפט אחד יכולים להיות כל-כך הרבה המשכים שונים? כל-כך הרבה תוצאות שונות?
"ממה?" הוא שואל לא מוכן פשוט לעזוב את זה, הפעם זה הסוף של השיחה הזו או שנישאר ביחד בסופה או שזה הסוף של כל מה שהיה בינינו.
"שזה יהרוס הכול." אני אומרת ואני יכולה ממש להרגיש כיצד העולם מתמוטט תחת רגליי, כיצד השברים נהיים קטנים יותר ויותר וכיצד אני מאבדת אחיזה בכול.
"פשוט תגידי את זה." הוא אומר קולו כל-כך נעים, וחיבוקו גורם לי רצון להניח את ראשי על חזו ולהירדם, פשוט להישאר שם לנצח ולדעת שלא חשוב מה יהיה הוא תמיד יהיה שם, ממש לצידי כאשר ליבו תחת אוזני.
"אני אוהבת אותך."