גינת הצללים, פרק 8-אוליבר מילר, רוצח הכוסות הסדרתי

השניים ישבו במטבח הגדול. הם שתו את התה בדממה.
אנני רצתה לשאול את אוליבר לגבי השימוש שלו במילה דייט. מצד שני, היא פחדה ליחס לזה חשיבות. אם הוא היה רוצה, הוא לא היה עושה כבר צעד? או שאולי זה משחק מוחות שהוא לוקח לאט, שלב שלב?
אולי הוא מנסה למתוח אותה? לפתח ציפיות מכאן בידיעה וכוונה תחילה ואז לצחוק עליה ברגע שתעה את הנושא?
ואולי הוא אמר את זה בתמימות? פשוט אלה היו המילים שלו לראשו באותו רגע?
ואם הוא מקווה שאני אקח את הצעד הראשון?
"אנני" הוא אמר וקם ממקומו ברצינות רבה.
"כן?" היא שאלה, מביטה בו ומניחה את כוס התה על השולחן.
"אני צריך לבקש ממך ללכת לסלון לרגע, אני צריך לשטוף כלים"
"למה שאני לא אשאר כאן ואארח לך לחברה?" שאלה אנני בתמימות.
"הוא לא ירשה את זה" הקפיץ הקול של ברנדון את אנני מאחוריה. "הוא ילד פרטי, הוא שונא שמסתכלים"
"אבל אלה רק כלים"
"הנוכחות של כל יצור חי תפריע לו" הוא הושיט יד אל עבר אנני, מציע אותה בג'נטלמניות שכזאת. "בואי, יש הרבה ספרים מעניינים בסלון"
אנני לקחה את ידו של ברנדון. אוליבר עקב אחריהם עד שיצאו מהמטבח, וסגר את הדלת. נעל בכל שלושת המנעולים היו עליה.
"הוא תמיד כזה?" שאלה אנני בעודה מסובבת קלות את ראשה להביט בדלת.
"לרוב" משך ברנדון בכתפו והתיישב על הספה.
אנני התיישבה לצידו. "אתם באמת משתמשים בכל הבית הזה?"
"יש לנו הרבה חדרים שהם מחסן" ענה ברנדון, משהו בו נראה ונשמע מרוחק ומנוכר.
"מה קרה?" שאלה אנני בשקט, מנסה לתפוס את מבטו.
"כלום"
"אל תשקר, שאלתי מה קרה, לא אם משהו קרה"
הוא נאנח "זה כלום, האמת. אחותי לא תלך איתי לנשף" הוא אמר. "אנחנו תמיד הולכים ביחד. קשה להפריד ביננו. אנחנו חברים הכי טובים. תמיד הלכנו ביחד לכל מסיבה, אבל… השנה זה לא מסתדר. זאת השנה האחרונה שלנו בבית הספר, והאלווין זה החג האהוב עלי" הוא הסתכל על אנני לפתע וחייך חיוך קטן "אני מניח שזה לא מעניין אותך"
"זה בסדר" היא חייכה בחזרה. "מעולם לא הייתי בנשף" היא אמרה לפתע.
"באמת? למה לא?"
אבל בדיוק לפני שהיא הספיקה לענות, נשמע רעש של משהו מתנפץ ונשבר מכיוון המטבח.
"אוליבר?" קרא ברנדון, דאגה נשמעה בקולו.
"אני בסדר" קרא אוליבר חזרה.
"אידיוט אחד! תלמד להחזיק כוס! אתה שובר אותן על ימין ועל שמאל! רק חודש אחרון קנינו סט חדש, כבר חצי ממנו מת!" קרא אליו ברנדון, הדאגה בקולו נעלמה כלא הייתה, אבל קצוות פיו הסתלסלו בחיוך קל של מי שמנסה שלא לצחוק.
"היי! את ורייס שברתם את הרוב!" הוא קרא במחאה. אנני, למרות ההיכרות הקצרה, כבר יכלה לדמיין את פניו הנעלבות, סומק קל של עלבון עולה על פניו.
"כי הבהלת אותנו! ושתיים זה לא הרוב!" קרא ברנדון, הפעם נותן לחיוך שלו לעלות טיפונת יותר.
אנני צחקקה, הבית הזה היה הרבה פחות שקט משלה.
"תסתמו שניכם!" קראה אחותו של אוליבר מהקומה למעלה. "יש לי שיעורים!"
"זה שאת במצב רוח רע לא נותן לך זכות לצעוק!" קרא אוליבר בקול מסכן.
"זה שאתה לא יכול להחזיק כוס לא נותן לך זכות להפריע לי לקרוא!" התערב ג'ייק, גם איפשהו בקומה השנייה.
"אז אל תקשיב!" קרא ברנדון הפעם בעוד אנני משתדלת לא לצחוק יותר מדי. היא הניחה את התה בצד, פוחדת לשפוך אותו מרוב שכתפיה רעדו.
"היי" אמר ברנדון בקול שקט הפעם, דואג. "את בסדר?" הוא שאל את אנני, יורד על ברכו מולה ומביט בה במבט רך.
"אתם מצחיקים אותי" היא סיננה בקושי "זה אף פעם לא קורה אצלי בבית"
"ברוכה הבאה, אם כך" הוא קם ופתח את זרועותיו, כמו מנחה קרקס.
היא צחקה אפילו יותר, ברנדון הצטרף לצחוק.
לפחות, צחק עד שהריב התחדש, כולם מחדרים שונים ומוציאים את גרונם כדי להישמע.