יורשת המפתח – פרק רביעי

"תתחילי את קודם" אמר אלסטור וסובב את ראשו לצד.
"טוב" לחשה אמילי, "הם לא בדיוק היו ההורים שלי" היא אמרה וחייכה מעט.
"מה זאת אומרת?" הביט עליה אלסטור.
"הם טיפלו בי והתייחסו אליי כאילו אני חלק ממשפחתם, אני לא באמת הייתי הבת שלהם…לא היו להם ילדים משלהם אז אולי רק בגלל זה. אבא שלי היה דיי עשיר ועסק בסחר מציד ואמא הכינה מהם בגדים לפעמים, בגלל זה גדלתי בבית כזה. הייתה לנו גם שכנה שקראו לה אבי, אני קראתי לה הדודה אבי. ההורים לא תמיד היו נמצאים בבית אז היא תמיד באה אליי ושחקה ודיברה איתי…ואחריי רצח ההורים היא גם נעלמה" היא השפילה את מבטה.
"את יכולה לספר על רצח ההורים?" שאל אלסטור, "אבל אם זה קשה לך…"
"לא זה בסדר" קטעה אותו אמילי. "ההורים שלי תמיד נהגו לריב בגללי, בטח זה בגלל שלא הקשבתי להם כל כך ונהגתי איך שאני חושבת שנכון לנהוג, הייתי ממש סקרנית לגבי כל דבר. הריב האחרון היה על פלישת שדים, הם חשבו שכבר נרדמתי אז הם דיברו מאחוריי הדלת של חדרי. אמא אמרה שהגיע הזמן, שצריך להחביא אותה, שאסור שימצאו אותה…לא כל כך הבנתי על מה הם מדברים, אלה היו רק משפטים בודדים ששמעתי. באמצע הלילה אמא החלה להעיר אותי ומהר יצאנו מהבית עם אבא, הגענו לשדה רחב ורחוק מאתנו הייתה מנהרה. רצנו לשם אבל רק אני הספקתי להיכנס, את ההורים שלי בדיוק הרימו זרועות שהיו מערפל שחור, הם תפסו בגרונם וראיתי איך הם מתחילים להיחנק. אמא עשתה משהו עם היד ונדחפתי הצידה בחוזקה, שמתי לב שזרועות הערפל מנסות להיכנס למערה גם אבל משום מה הם לא הצליחו…אז הערפל נעלם ואיתם גם ההורים" היא הסבירה, "אחרי שכל זה ניגמר אני חזרתי לבית שלי, רק הפעם בלעדיהם" היא הוסיפה בעצב.
"אז אולי הם לא נהרגו" לחש אלסטור ואמילי שתקה.
"עכשיו תורך" אמרה היא וסובבה את ראשה, יצאו לה דמעות אך היא לא ניסתה לנגב אותם כי אז אלסטור ידע שהיא בוכה, היא רצתה להראות חזקה לידו ולכן סידרה את שיערה כך שיסתיר את פניה מהצד.
"אני עדיין רואה את האף שלך" צחקק אלסטור, "זה בסדר לבכות על דברים כאלה…", הוא הוסיף. "איך הסתדרת אחר כך, בלעדיהם?" הוא שאל.
"רגיל…" היא מלמלה.
"תפרטי" הוא אמר.
"אני עבדתי לפעמים בשוק וביליתי רוב הזמן בספרייה כדי ללמוד. שם רובם גם טיפלו בי, הביאו לי אוכל ולפעמים הזמינו אותי אליהם כי לא רצו שאני אשאר לבד…הרבה איבדו כאלה שיקרים להם, אז הם גם ניסו לדבר על זה כמה שפחות. אבל אני תמיד זכרתי מה קרה באותו יום, היו לי סיוטים באמצע הלילה חשבתי שהזרועות האלה מנסות גם לתפוס אותי" היא שתקה ואלסטור לא ידע איך להגיב. "אל תשתוק, אמרת שתספר על המאסטר הקודם שלך" היא אמרה.
"אה ליאון" הוא השפיל את מבטו. "המלך של המימד השני התאהב בבת אדם בזמן שהצליח לעבור למימד שלכם…הוא ביקר אותה כל הזמן וידע שהיא לא רואה אותו. היא הייתה כוהנת גדולה וידועה וטיפלה בהרבה אנשים חולים. ויום אחד היא התוודתה שהיא יודעת שהוא נמצא לידה ומבקר אותה כל יום. הם התחילו כל הזמן להתראות עד שהמלך הציע לה נישואין וסגר איתה הסכם כמו שלנו. כך היא יכלה לעבור למימד האחר כשהסכימה להעביר את כל הנשמה שלה למימד שלו, לא כמו אצלך שאת העברת רק חלק. הוא נתן לה מפתח מזהב שאיתו יכלה לעבור בין המימדים כי היא רצתה להמשיך לטפל באנשים…המימד שלנו מחולק לשני חלקים, אחד של השדונים, אלפים ועוד יצורים קסומים בממלכה שבעד שלום, שקט עם בני האדם והשדים. ושדים ויצורים רעים שנגד בני אדם ויצורים קסומים. ברגע שהמלך התחתן פרצו שמועות שהוא התחתן עם בת אדם, כמובן שהשדים לא קיבלו זאת בקלות…כל השדים הכי חזקים התכנסו והחלו לדבר על נושא זה, המלך של השדים, אל השאול…"
"אל?" קטעה אותו אמילי.
"האלים אצל השדים מאופיינים כשדים ממש חזקים, נותנים לו כבוד כמו אל מלך וייחס כמו אל אל, אבל בצורה הוא לא שונה, יש לו גוף ואפשר לפגוע בו, להרוג אותו גם. אל השאול היה קובע את כל ההחלטות בקשר למוות, מי ימות ולמי הוא עוד ייתן הזדמנות לחיות, מי יסבול ומי יחיה וימות בשקט. אל השאול גם היה השד היחידי בצד של אבא של אנג'ל, הוא היה גם בעד שלום… לכן כשכולם התכנסו ההחלטה שהם קיבלו הייתה לחכות עד שייוולדו להם ילדים ואז לראות אם הם בני אדם או יצורים קסומים, רק אל השאול עדיין התנגד, ורק בגללו המלך הסכים איתו ונאלץ לבטל את ההחלטה…אבל ההחלטה התבטלה רק בפגישה איתם. כך היא עדיין הייתה תקפה רק מאחוריי גבם. חלפו כמה שנים ולמלך ולאשתו נולדו שתיי בנות שהיו כמוהם אנג'ל הבכורה, ידעה רק מעט כשף טהור אבל שלטה בכוח רפואה. האנויו, הבת הקטנה, שלטה בכשף טהור, אור. ולא כמו אנג'ל, לא ידעה בכלל כוח ריפוי. האנויו נורא דומה לאנג'ל באופי ובמראה, שיער ירוק, רק שהוא היה יותר כהה ואסוף כל הזמן בקוקיות, היא הייתה נחמדה ואהבה לעזור, כוחה היה מדהים והגיע לרמות נורא גבוהות לגילה הצעיר. השדים היו רגועים עד כה, עד שנולדה הבת השלישית, היה לה גוף של בת אדם והיא הייתה נורא דומה למלכה. הגיעה ממנה אנרגיה נורא עצומה עוד בילדותה והשדים החלו לחשוש מכיוון שלא בטחו בבני אדם ושנאו אותם. כשכולם ישנו בלילה, שד הסיוט ירד אל השאול אל האל…הוא עבר את כל החיות שעזרו לו לשמור על השאול וניכנס לתוך מיטתו של האל, ניכנס לגופו והחל לקחת ממנו את כוחותיו ולשאוב אותם לעצמו, האל התעורר בזמן ועדיין נישאר לו כוח אך הוא היה עדיין מאוד חלש, הוא נימלט משם כמה שיותר מהר. המלך של השדים נהרג באותו הלילה בזמן שישן. אחרי כמה ימים השדים החליטו לתקוף את היצורים הטובים ולפלוש למימד שלכם, אני בדיוק התגוררתי אצל המלך ושמעתי שמועות על מה השדים מתכננים, למלך הייתה תחושה שמה שהם מתכננים יתגשם ולכן הוא עוד פעם הגיע למימד שלכם ופגש את ליאון. ליאון היה הכי חזק בכפר שלכם ובילה את רוב הזמן באימונים, הוא גם החל להבחין במלך, אבל הוא לא היה כוהן כמו המלכה… לכן המלך חשב שיהיה טוב שאם יקרה משהו למימד של הבני אדם ליאון יטפל בזה, הוא סיפר לי על התוכנית שלו ואמר שאני אמצע את ליאון אם יקרה משהו. באחד מן הלילות לאחר מכן המלך נהרג והמלכה יחד איתו, המפתח נחטף והבת השלישית נעלמה… חלפו הרבה שנים והשדים לא עשו כלום, גילינו שהמלכה הטילה על המפתח כישוף ששדים לא יוכלו לגעת במפתח ולהשתמש בו. הזמן חלף ונוצרה חבורה בממלכה שהגנה מפני השדים, בה הייתה האנויו, הארו וסול, הארו וסול התאפיינו כ'אגאלאקה', לוחמות חזקות. הן אהבו להילחם לבד אבל בשביל להגן על הממלכה הן היו צריכות להילחם כצוות. לפני כשנתיים כנראה מישהו בגד בנו ועזר להם לפתוח את המעבר למימד שלכם, השדים החלו לפלוש. מצאנו אחר כך עוד מפתח שהמלך החביא, אז אני והחזקות ביותר הלכנו לחפש את ליאון וסגרנו איתו הסכם…הייתה אתנו האנויו, אנג'ל, הארו וסול. היו עוד חזקים אבל הם לא היו מעוניינים בהסכם. ליאון התייחס אל כולם רע והשתמש ברוב לרעה רק כדי להראות שהוא החזק ביותר בכפר, בינתיים כששדים השתלטו על בניי אדם בכוח ורצחו אנשים.
יום אחד הארו הרגישה אנרגייה עצומה משד שהיה נמצא בסביבה, אנג'ל ואני היינו באותו זמן במימד שלנו. היא ביקשה מליאון שילך לבדוק יחד איתה, סול והאנויו מה נמצא שם אך הוא סירב, אז הן הלכו בכל זאת בלי רשותו, לבד. כשאני ואנג'ל שמענו על כך מליאון כשחזרנו ישר רצנו למקום שממנו נפלטה אנרגיה עצומה, אבל היה שם רק הרס וחורבן…והרחק משם התהלך נער עם שיער שחור ושרשראות ברזל יצאו מגבו, הוא הסתובב אלינו מרחוק וחייך 'כשהמפתח שלכם יהיה בידי אתם תהיו שייכים לי' הוא אמר ונעלם. גילינו שהמפתח שיש לשדים מאפשר רק מעבר בין המימדים…ומה שיש לליאון מאפשר לזמן אותנו מתי שהוא ירצה ולהקשיב לו…ועכשיו את יורשת המפתח" הוא צחקק לבסוף.
"אז הן מתו? סול, האנויו והארו?" שאלה אמילי בעצב אבל אלסטור שתק.
"הוא ניצח אפילו אותן" לחש אלסטור.
"על מה אתם מדברים?" באה אנג'ל מאחוריהם.
"את יודעת שאנג'ל מנגנת בנבל?" שאל בחיוך את אמילי.
"באמת אנג'ל? אפשר לשמוע?" שאלה אמילי בהתלהבות.
"כן" צחקקה אנג'ל, "אני אלך רק להביא את הנבל מהמימד שלי" היא הוסיפה וחייכה. חור נפתח מאחוריה והיא נכנסה לתוכו.
היא צעדה על הדשא הירוק לעבר הנבל שנח לו ליד הסלע וחיכה לה, היא התכופפה להרימו.
"את לא פוחדת שיבוא יום ומישהו ייקח לך אותו?" קול נשמע מאחוריה. היא הסתובבה ועמדה מולה אישה עם קרני טלה קטנים, עבים ומסולסלים, שיערה השחור והארוך התנופף ברוח ועיניה הסגולות נצצו, פיה היה מכוסה בבנדנה לבנה ומאחוריה על גבה היה משהו ארוך ועטוף.
"הארו?" שאלה בבהלה אנג'ל.