מלחמת החצויים- פרק 15

"לך לישון." אמרתי להאנטר, הנער ישב לידי והביט בשמש הזורחת, החלטנו לחזור לעוף עם דיאבולו, במשך יום שלם של תעופה (ושינה בשבילי) הגיע הזמן ששאר החבר'ה ילכו לישון. "אני רוצה לחשוב." ענה בנחישות. משהו בפניו השתנה, הוא נראה רציני יותר, בוגר יותר, מאוכזב מהחיים יותר. "אתה מתכוון לספר לי מה קרה, או שאני הוציא את זה ממך בדיגדוגים?" שאלתי אותו. האנטר לא השיב, הוא אפילו לא הסתכל עליי- רק בהה בשמש. "אוקיי…" לחשתי לאט ואז התחלתי לדגדג אותו. האנטר לא עמד בזה, הוא התחיל לצחוק ולהתפתל. "אוקיי!" הוא אמר ואני עצרתי, "אני אספר לך, אוקיי." המשיך. שילבתי את ידיי וחייכתי, דגדוגים תמיד הייתה הדרך האהובה עליי לגרום לילדים לספר את האמת. "אניס בטח מספרת לך הכול, אז את כבר יודעת ש… אני אוהב אותה." הוא אמר ברעד, ראיתי את עיניו נוצצות מדמעות. "ואניס אמרה לשניכם ששניכם אמרתם לה את זה ועכשיו היא לא יודעת מה לעשות והיא לא רוצה שהיחסים של כולכם יתפרקו בגלל זה." הפגנתי את הידע שלי. האנטר הניד בראשו לשלילה, "היא שכחה לספר לך משהו," אמר לאט, "היא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, וויל ואני אמרנו לה שאם היא צריכה זמן אז ניתן לה אבל אניס אמרה שהיא כבר יודעת מה לעשות, היא לא פשוט לא יודעת איך לספר את זה." האנטר עצם את עיניו ופקח אותן, פעם ראשונה שראיתי אותו ככה, "הבנתי שהיא בחרה באחד מאיתנו, לא היה לי מושג במי. זה לא משנה… וויל ואניס חברים, אחר כך כבר הם אמרו לי שהם לא רוצים היחסים שלנו התפרקו בגלל זה ו…" האנטר הרים אליי את עיניו, "אני מרגיש חרא. אני מרגיש שאני אוהב את אניס אבל אני גם מרגיש שרק בגללי וויל ואניס בקושי מדברים ואני כועס על עצמי בגלל זה." אמר. לא ידעתי מה לעשות, הייתי בהלם, אניס לא סיפרה לי, האנטר הילד- שלא- מפחד- מכלום רוצה ממני עזרה בבעיה הכי מסובכת שאף פעם לא התנסיתי בה- אהבה. "אולי אתה צריך לדבר איתם. להגיד להם שאתה מרגיש שאתה חוסם אותם ו… אם זה בסדר מצדך, אז שיתפרעו." אמרתי לו ואז הצמדתי אותו אליי, "לפעמים, כשאתה אוהב מישהו או משהו- הדרך הכי נכונה לפעול היא לשחרר אותו לחופשי. יכול להיות שזאת אהבת אמת והוא יחזור אבל יכול להיות גם שזאת לא אהבת האמת שלך והאהבה האמתית שלך מחכה במקום אחר." אמרתי לו. האנטר הנהן, חיבק אותי חלש ואז בצעדים קטנים הוא צעד אל לורן, התיישב מאחוריה ונרדם. העפתי מבט לשמש, היא עלתה לאט כאילו כל העולם בהילוך איטי. "אנחנו יכולים לדבר?" שאל וויל חלש, הוא התיישב לידי. "ברור." אמרתי. וויל נשם עמוק, "את בטח יודעת שאני ואניס חברים," אמר והרים לעברי גבה. הנהנתי, עדיין בהלם מזה שאניס לא סיפרה לי. "אז… ראיתי את האנטר לפני כמה ימים ואני חייב לשאול אותך- את חושבת שאני צריך להיפרד מאניס בגלל זה? כלומר, האנטר היה החבר הכי טוב שלי עד עכשיו ו… זה קרה גם לפני שנה וחצי במחנה, הבחורה ההיא בחרה בהאנטר כבר מההתחלה והוא ישר אמר לה שלא, שתבחר בי כי הוא יודע שאני אוהב אותה והמחשבה על זה שאני אפגע לא באה בחשבון ואני מרגיש שעכשיו קורה אותו דבר רק שהמחשבה שהוא ייפגע עוברת לי חלק בראש וזה ממש לא נכון." אמר. הרגשתי את הלב שלי נשבר, חשבתי על הסבל שעוברים השלושה האלה בדרך לאהבה שלהם והרגשתי נורא. "אני חושבת שאתה צריך לדבר עם האנטר, לשאול אותו. אתה צריך לזכור שאם תבחר לא לפגוע בהאנטר ותיפרד מאניס- אתה תפגע באניס ובעצמך. האנטר יודע את זה- אני יודעת שחשוב לו שתהיה מאושר, אני יודעת שאתה החבר הכי טוב שלו, אני יודעת שהוא יהרוג מפלצות או יקריב את עצמו והכול למענך. אולי האנטר לא מוכן להביא בחשבון שוב שאתה תיפגע, הוא מוכן להיפגע בשבילך ואתה צריך להודות לו על זה. קודם תשאל, אחר כך תמצא תשובות." אמרתי לו. וויל הנהן, חייך אליי ואז הלך לשבת מאחוריי אניס ונרדם על גבה. ועידו התיישב לידי, הכנתי את עצמי לבעיות קשות על אהבה או מלחמה או משפחה. "לפני כמה ימים, כשישבנו בים…" אמר, הוא התקרב אליי והסתכלנו ממש לעין של השני. "רציתי להגיד לך משהו. המשהו הזה היה ש…" עידו התקרב אליי טיפה יותר, "אני או…", "האנה!" לא אחד, אלא כל החצויים חוץ מדריאנה קפצו עלינו. נעמדתי בתסכול, הכעס בעבע בי, עידו ואני אף פעם לא יכולים לדבר בשקט. "לא!" צעקתי, החצויים שעמדו התיישבו בזהירות. "הגיע הזמן שתעזרו לעצמכם! יש לי חיים משלי, אתם יודעים! אני מבינה יש לכם בעיות והכי קל להתנפל על זאת בלי הבעיות אבל זה לא נכון, כי נחשו מה- גם לי יש בעיות!" צעקתי עליהם, דרייק נרתע קצת מהצעקות שלי. "גם לי יש בעיות ואני לא יכולה לדאוג רק לבעיות שלכם!" צעקתי והתיישבתי בייאוש, "אני לא יכולה לדבר עם עידו כי אתם צריכים עזרה," אמרתי בשקט, "אני לא יכולה לחשוב כי אתם צריכים שמישהו יעזור לכם לפתור את הבעיות שלכם," המשכתי, "אני לא יכולה לפתור את הבעיות שלי כי אני עסוקה מדי בפתירת הבעיות שלכם." הוספתי. "זה לא כל כך קשה לחשוב לבד. כלומר, וויל אם אתה לא רוצה לפגוע בהאנטר אתה צריך לדבר איתו ולשאול אותו איך הוא מרגיש. אותו דבר לגביך, האנטר, אני לא יודעת מה אניס וויל מרגישים אז אני לא יכולה להגיד לך אם אתה הורס להם את הקשר או לא." אמרתי ואז העפתי מבט אל דרייק, "אני מבינה שקשה לך עם דיינה והכול, אבל אם תהיה כזה סגור אף אחד לא יכול לעזור לך." אמרתי. עכשיו הפניתי את מבטי אל לורן, "את רוצה שנסמוך עלייך ושנעזור לך אבל איך אנחנו יכולים כשאת משקרת לנו? אם דריאנה צריכה להתעלף בשביל להבין מה החלום שלך, מה עוד אנחנו צריכים לעשות כדי שתספרי לנו את האמת?" שאלתי. הסתובבתי אל עידו, "עכשיו תדבר, ואם מישהו יגיד משהו- אני אדאג לזה שהוא יטבע." אמרתי. עידו נשם עמוק, קצת לחוץ מהכעס שלי אבל מבין שהייתי צריכה להשתחרר, "ניסיתי להגיד שאני אוהב אותך." הוא אמר בקלילות.חייכתי, הלב שלי פעם ממש מהר, "אני אוהבת אותך." החזרתי ואז הוא הצמדתי אותו אליי- התנשקנו. "איזה חמודים!" צווחה אניס, היא גרמה לי ולעידו להתנתק לשנייה אבל אז חזרנו למקום שממנו עצרנו.