ועכשיו – פרק 1 בבקשה תגיבו!

שכבתי שם, על מיטת בית החולים הלבנה. שכבתי וחיכיתי, חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד לי משהו, יגיד לי שהכל בסדר, אבל אף אחד לא בא. דמעות התחילו לרדת מעיניי, אספתי אותן בשתי ידיים עד שהן הפסיקו. הפרדתי את הידיים וכל הדמעות נשפכו על רצפת החדר. הדלת הגדולה והחומה שבחדר נפתחה לאט ונכנס לחדר רופא גבוה עם חלוק רופאים ועיניים חומות. הוא ניגש אליי ואמר: "מחר בבוקר תוכלי לחזור הביתה." הוא פתח שוב את הדלת ויצא מהחדר. תחושת שמחה עלתה בגופי, אבל אז נזכרתי, אין לי לאן לחזור או למי לחזור. הנחתי את הראש על הכר הרך ועצמתי את עיניי בתקווה שמחר אתעורר לעולם חדש, אבל לא, התעוררתי באותה מיטת בית חולים לבנה ואותו חדר ריק. שוב נכנס הרופא ובידיו היה מגש כחול עם ארוחת בוקר, הוא נתן לי את המגש והלך. בהיתי בסלט הירוק אדום ובחביתה הצהובה כאילו היו אנשים חסרי אונים שרק מחכים שמישהו יביא ויגיד להם משהו, בדיוק כמוני. החלטתי לאכול כי לא יכולתי לסבול את הרעב הגדול שחשתי מהשנייה שקמתי. כשסיימתי לאכול הנחתי את המגש על הארונית הקטנה שהיתה ליד המיטה של בית החולים. לקחתי את השעון הקטן והסגול שהיה מונח על הארונית והסתכלתי עליו, הסתכלתי איך עוברת כל שנייה, כל דקה. קול הרופא הבהיל אותי והעובדה שהוא עומד לידי ואפילו לא שמתי לב הבהילה אותי עוד יותר. "אליסון, את בסדר?" הוא שאל, כנראה הוא הבחין בבהלה שלי. "כן." עניתי לו. פתאום הבנתי כמה אני לא בסדר, אבל לא הראתי את זה. "כיוון שאין לך לאן לחזור, את הולכת לפנימיה." הוא אמר בקול תקיף, כנראה חשב שאתנגד אבל זה בסדר מבחינתי. הוא הניח בגדים נקיים כדי שאוכל להתארגן ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות חזר, אבל הפעם דפק כדי לוודא שסיימתי להתארגן ואכן סיימתי. "סיימתי." אמרתי בקול רם כדי שישמע אותי דרך הדלת העבה. קמתי מהמיטה והלכתי אחריו. הלכנו במסדרון לבן עד דלת הכניסה הגדולה והחומה. הוא פתח את הדלת ושנינו יצאנו מבית החולים. עצרנו ליד אוטו שחור. "תיכנסי." הוא אמר לי. פתחתי את דלת האוטו והתיישבתי במושב הקידמי. הסתכלתי בחלון וראיתי את הרופא נכנס בחזרה לבית החולים. הנהג התניע והאוטו התחיל ליסוע.