כפיות- פרק 33

קיבלתי היום את הטלפון הראשון שלי, ההתמחות כבר הסתיימה. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות ומה אני צריכה להגיד כשיעלו על הקו. אני מספיק מניפולטיבית כדי לדעת איך לעבוד. במחלקה הקטנה הזו עובדים אולי ארבעה אנשים, רובם בנים, הרי ידוע שלבנים יש יותר כוח שיכנוע, או לפחות ידוע למנהלים פה שזה עובד ככה. נפרדתי מהחדר עם קרן כבר לפני יומיים, אבל הבטחתי לה שאני אגיע אליה מלא. היא חייכה ואמרה שאני באמת צריכה למצות את הפוטנציאל האדיר שיש לי אבל שעשיתי עבודה מצוינת. אני באמת אוהבת אותה, היא ממש כמו חברה. אף פעם לא הייתה לי מישהי שהייתי קרובה אליה ככה.
"הלו" עניתי עם הקפה בסביבות שעה אחד עשרה. "מה קורה בובה?" שאל אותי עדן, רק הקול שלו מגעיל אותי. "עובדת, מה נשמע?". "עובדת?" הוא גיחך, "במה?". "זה באמת לא עניינך". "מי מזיינת באחד עשרה בבוקר?". "אני לא" אמרתי מיד בקול קריר, "יש לי עבודה למקרה שלא ממש ידעת. מה אתה רוצה?". "את זוכרת ש..". "בטח שאני זוכרת" אמרתי לו וקמתי מהמקום שלי, חלפתי על פני החדר והתמקתי בספסל בלובי, "רק מאוד חבל שאני אשכב עם אחד החברים הטובים של עדי, אתה לא חושב שמבחינה מוסרית אתה לא רוצה לפגוע בו?". "חזרי שנית?" הוא שאל לא מבין. גלגלתי עיניים, לא היה לי כוח לשמוע את הקול שלו, אבל יש דרכים בהן אני אוכל להימנע מהפעם האחרונה שאני צריכה לפגוש אותו. "אתה ועדי חברים טובים לא?". "כנראה" הוא אמר, "לפואנטה". "אני איתו עכשיו" אמרתי מיד, "אפילו יותר מיוצאת איתו, אני חושבת שאני די.. החברה שלו" אמרתי לו, "לא נראה לך קצת לא מתאים המצב הזה? אתה בטח לא רוצה לפגוע בחבר טוב". שתיקה נשמעה מהצד השני. זו פעם ראשונה בחים שהצלחתי להשתיק את עדן. ידעתי שאין דבר שהוא יותר צריך בעולם הזה מסקס, שהוא חי על זה ונושם את זה, והוא בקרוב לא הולך להשתנות ולרצות להתחיל מערכת יחסים רצינית. הוא ההיפך משגיא, הוא לא עומד להבין שהעולם של הבוגרים מצריך ממנו קשר רציני. "אני.." הוא נאנח, אף פעם לא שמעתי אותו כל כך מבולבל כמו בשיחה הזו. "אני אדבר איתך אחר כך" הוא אמר והשיחה התנתקה. שמעתי את צליל הניתוק ורק הסתכלתי על הפלאפון לא מבינה, מה הלך פה הרגע..
במוקדם או במאוחר ידעתי שהשיחה הזו תגיע, וברור היה לי שהוא לא יוותר על להתקשר ולבקש את הפעם האחרונה שלו. לא האמנתי איזה שטות עשיתי אז בעבר, שגוררת להיום את העניין של עדן. אני חייבת לו כסף, זה בקצרה, אבל הוא לא רוצה את הכסף שלי. פעם כשהייתי על הקרשים ולא הצלחתי לעשות שום דבר, כשכבר כמעט נשברתי, הוא היה אחד מהאנשים שהייית שוכבת איתם באופן קבוע ופעם אחת הוא הציע לתת לי סכום כסף יותר גדול כדי להרים את עצמי מהקשרים, זה היה כשרק התחלתי עם זה והמחיר שגביתי היה נמוך. חשבתי שהכסף הזה זה כל העולם, והוא אמר לי שאני כשאוכל אחזיר לו. בתקופה הזו הוא היה נחמד, ככה חשבתי לפחות. אחרי שהתקמתי ונפגשתי איתו פחות ופחות הוא אמר לי באחת הפגישות שאת התשלום הנוסף הוא לא רוצה בכסף, הוא רוצה בסקס. הוא קבע מספר של פעמים, הביא אותם בהדרגה. המספר היה שבע. אני לא יכולה להתנגד כי הוא סוחט אותי, וכי אין לי את הכוחות להתנגד. הוא דמות מאיימת. עוד פעם אחת ומסיימים עם הסיוט הזה שנקרא עדן.
"אדווה" שמעתי קול קורא. ישבתי עדיין על הספסל בלובי, כולי במחשבות, שקועה בלחזור בזמן לפגישה הגורלית ההיא עם עדן, כמה דפוקה הייתי וכמה נשאבתי אחרי דבר כזה. יותר נשבעתי לעצמי שלא אעשה דברים כאלה, שאסתדר בכוחות יכולותיי. הדבר הכי גרוע יהיה שאני אהיה חייבת למישהו. "היי ירדן" אמרתי בחיוך קצר. ראשי עדיין הונח בתוך ידי, לא היה לי כוח לעשות שום דבר. "הכל בסדר?" הוא שאל והתיישב לידי. הוא ישב במרחק קטן, יש אנשים בלובי שעוברים מידי פעם, ועניינים של בוס ומועסקת צריכים להישמר גם פה. "יום ארוך" אמרתי. "את רוצה להשתחרר הביתה?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. "כל כסף חשוב, כל שעה". הוא צחק צחוק קל והסתכל עליי, סירבתי להסתכל על עיניו, אני יכולה לטבוע בהן. "אפשר ללכת איתך לעשות סיבוב?" הוא הציע. עכשיו כן העברתי את מבטי אליו. הוא היה נראה כל כך נינוח, כל כך רגוע וכל כך חברותי. "אוקיי" אמרתי וקמתי ממקומי. ירדנו במעלית בשתיקה ואחרי שיצאנו מבניין המשרדים פשוט התחלנו לצעוד.
"אני.." אמרנו אני והוא ביחד. צחקנו אחר כך, הצחוק שלו, כל כך התגעגעתי לזה. "תתחיל" חייכתי. "לא יצא לנו לדבר מאז כל מה שאמרתי, מאז כל מה שקרה". "אתה יודע.. העבודה קצת משקיעה בה את כל מה שקורה, לא היה לי את הפנאי לבוא ולדבר איתך, אני האמת שכחתי חצי מהדברים שרציתי להגיד ישר אחרי". "ובכל זאת?" הוא הסתכל עליי. חייכתי חיוך מבויש. "בסך הכל אני רוצה להגיד תודה, כנראה שבתת מודע הייתי צריכה את ההתנצלות הזו. כל מה שקרה בינינו, באמת, היה כל כך אמיתי שהפגיעה הייתה פשוט כואבת מידי, ואחרי שהתנצלת הבנתי שאתה לא הבנאדם החרא שחשבתי שאתה" חייכתי אליו חיוך גדול. הוא צחק והסתכל עלי, רק לראות את פיו מחייך עשה לי טוב. "אני באמת מתכוון לזה" הוא אמר ולא הרפה את מבטו ממני, "לא הגיע לך, לא רציתי ש.. שככה הכל יקרה". "אפשר לשאול למה עשית את זה?" ביקשתי. לא זכרתי אם קיבלתי תשובה מספיק טובה, אבל בהזדמנות הזו חבל לוותר על היכולת לדעת מה באמת עבר עליו. הוא לקח לעצמו כמה שניות לחשוב, ראיתי אותו חושב, את גלגלתי המוח שלו עובדים. "אני אגיד לך ככה" הוא פתח ואמר, "הרגשתי שאיתך הכל יילך לאט ושזה יעשה לי טוב, כי זה לבנות קשר, לבנות מערכת יחסים, לבנות אמון בין שני בני זוג. ידעתי שאיתך הסקס לא יגיע כל כך מהר. ומצד שני הייתי צריך את זה, זה בחודשים האחורנים הפך למקום של פורקן ואני לא יודע להסביר לך.. קשה להרגיש מסופק אם אין לך את זה. לפעמים זה משתלט. אני הייתי רגיל להזמין אותן אליי הביתה, לשכב ולסיים עניין, והכסף אף פעם לא הדאיג. בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאת מקושרת ללילי". "ואתה איך?" שאלתי אותו בעיניים נוצצות. "למדנו ביחד" הוא אמר מיד, "לפני כמה שנים".
"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי כשהתיישבנו על ספסל ברחוב. הוא פער את עיניו והסתכל על נקודה לא ברורה, קצת התחרטתי ששאלתי את השאלה הזו, אבל משום מה באותו רגע לא הצלחתי לבלוע את המילים. הכל היה חזק ממני, הסיטואציה, הלהיות איתו שוב לבד ולטייל איתו, השיחה האמיתית, החיוכים שלו והצחוק שלו. הכל הזכיר לי את הסיבות שהתאהבתי בו, הכל הזכיר לי את התקופה שהמוח לא רוצה לשכוח, התקופה הקצרה של הכמה ימים הכי טובים שהיו לי השנה. "כן" הוא אמר מיד. עכשיו אני זו שעינייה נפקחו לרווחה. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי איך להגיב, השתתקתי. אחר כך הרכנתי את ראשי ונשמתי כמה נשימות עמוקות. "אם את דואגת אז אני עובד על זה שזה ילך" הוא אמר לי. לא הסתכלתי עליו, שמעתי אותו בקצה האוזן מדבר כמעט בקול שרק הוא ישמע בו. "מאוד אכפת לי ממך, אני מאוד רוצה שיהיה לך טוב ובמעט הזמן שאני זוכה לראות אותך במשרדים אני נהיה שמח, וטוב לי לראות אותך על בסיס קבוע. מבחינה רומנטית יש משהו שאני מתגעגע אליו, זה הקרבה המטורפת אלייך וכל מה שהרגשתי כשהייתי לידך, אבל אני יודע כמה פגעתי בך. אין לי מה לעשות חוץ מלכעוס על עצמי ולעבור הלאה". "לא קשה לך להיות בקשר כזה עם מישהו שאתה אוהב ולא תוכל לקבל?" לחשתי לו בפנים עצובות. הוא הניד את ראשו לשלילה. "את ממלאה אותי באור" הוא אמר בחיוך קטן, "ולראות אותך מאושרת עושה לי טוב, לראות את האנרגיה המטורפת שלך להיכנס בתוך התיקים ולהיכנס בתוך המקצוע, את הפאשן הזה שחסר להרבה אנשים, את האש בעיניים, דברים שאני בעבודה הקודמת כבר הספקתי לשכוח. אני יודע שמה שהיה כבר לא יוכל לחזור וזה לא מזיז לי, כי כשטוב לך טוב לי, ולי בקרוב איכשהו יהיה טוב". "איך אתה כל כך בטוח?" שאלתי אותו. הוא חייך חיוך מתוק. "קשה להסביר" הוא אמר לי, "אבל אם אני יושב כאן איתך ולא רוצה לנשק אותך כי יש גבולות, ומרגיש שרק טוב לי לדבר איתך ואני לא צריך להיכנס איתך למיטה, זה מראה שהכל מתחיל להשתנות". "אתה מתבגר.." נאנחתי בחיוך קטן. "הגיע הזמן להתבגר כבר בגיל עשרים ושש" הוא צחק. לא יכולתי שלא לחייך ולחבק אותו אחרי.