עוזבת.

אני מסתכלת על השלט הגדול שזועק 'הדסים' בשחור. שלט שכמה שארצה, לא אוכל להתעלם ממנו.
אני מעיפה מבט לאחור. אל אימי, אל אבי. מבט מתחנן עולה בעיניי. אולי התחרטו, ובכל זאת אינם רוצים לשלוח את ביתם הקטנה-שכבר לא כל כך קטנה- לדבר המבחיל הזה שנקרא 'פניימייה'?
המבט המחזק של אבי ונשיקת 'להתראות' המוכרת של אמי מוכיחים לי שכל זה אינו סיוט, ובפעם הבאה שאתעורר אהיה בחדרי החדש, עם שותפי החדשה, במיטתי החדשה.
אמא יצאה מהאוטו לחבק אותי, ואני הדפתי אותה ביידי. "ביי."
לפני שהסתובבתי ונכנסתי פנימה, יכלתי לראות את המבט הפגוע שלבש את פניה של אמי.
אבל לי לא היה אכפת.
רגשות התחנונים הפכו לרגשות כעס.
איך הם מעיזים לשלוח את ביתם שגדלו במשך שנים עשר שנים, את ביתם שגיננו עליה מדברים רעים ופוגעים. איך יכלו לשלוח את ביתם השברירה והפגועה למקום מלא ילדים שאיננה מכירה?
החזקתי את המזוודה והתיק הקטן ביידי. "ביי." חזרתי עוד פעם, ואז נשברתי.
הדמעות זלגו מעייני- אך אני כבר הייתי בחצי הדרך אל הדסים.
"איזי!" אמי קראה מאחוריי. "בבקשה, אל תכעסי. אנחנו עושים זה לטובתך!"
הסתובבתי אליה. עצבים התחוללו בתוכי. "לטובתי?! מה כל כך לטובתי בלשלוח אותי למקום חדש, בו אצטרך להסתדר בלעדיכם?! מה לטובתי לשלוח אותי למקום שבו אצטרך לכבס, לעבוד בלול או ברפת?! מה לטובתי בזה ששולחים אותי לקפיטריה עם אוכל לא מוכר, כשאתם יודעים שאני כל כך בעייתית באוכל!?
אז תגידו לי, מה לטובתי בכל הסיפור הזה?!" חשקתי שיניים. ידעתי שפגעתי בה. זה כל כך לא מגיע לה.
אבל זה לא משנה את העובדה שנפגעתי. "את לא מנסה שום דבר אף פעם, איזבל. איך את יודעת שכל כך תסבלי עם אפילו לא תנסי?!" גם אבא כעס.
המשפט זרם מפי. אפילו לא חשבתי עליו לעומק. "אני שונאת אותך אבא. אני שונאת אתכם." ובמילים האלה עזבתי אותם, דורכת מתחת לשלט 'הדסים', והופכת לתלמידה רשמית בפנימייה.