ורד לבן – פרק עשרים ושש

פרק עשרים ושבע:
יומיים אחרי השימוע החלטתי שאני חייב לדבר עם אמה. מצאתי אותה ישובה במקומה באחד השיעורים. השיעור עוד לא התחיל כך שזו הזדמנות מעולה. "היי אמה!" קראתי לעברה. היא הביטה בי בשאלה. "אני חייב לדבר איתך."
"לגבי מה?"
"אנחנו חייבים להסתלק מכאן. המוסד כבר לא בטוח בשבילנו." לחשתי במהירות. היא הניחה את עיסוקיה מידיה והסתובבה לגמרי לכיווני. "למה אתה אומר את זה? אנחנו לא יכולים לברוח ולהשאיר את קר ודין מאחור!" צרידות ופחד היו בקולה. "וחוץ מזה, היום השחרור קרוב כך שאולי-"
"לא נוכל!" מיהרתי לומר לפני שתעלה רעיונות. "את לא מבינה? הם רוצים להרוג אותנו. במיוחד אותך. הפרופסור חושד שמישהו עלה על התרמית שלהם, ואני בטוח שלא ייקח לו זמן לגלות שפרוסות לחם נשארות בכל יום." עכשיו עיניה הביעו פחד. "בבקשה אמ, אני לא יכול להשאיר אותך כאן." התחננתי. היא פרכה את אצבעותיה ועיניה התרוצצו בכל רחבי החדר – רק ללא להינעל על מבטי.
"אני לא יודעת דניאל, זה לא כזה פשוט. אנחנו צריכים לחשוב איך לברוח, ומה לקחת, ואיך בכלל נצליח לעבור את השער? וכמה זמן ייקח לנו להגיע לעולם שבחוץ?…" היא המשיכה להריץ את השאלות שהיו בראשה. אני יודע, אני גם חשבתי על כל הבעיות הללו, אך אין ברירה. אנחנו חייבים לברוח.
"אני כבר אחשוב על הכל, אני מבטיח, גם אם זה אומר לשים את חיי לפנייך," הבטתי בה בעצב. "אני רק רוצה להוציא אותך מכאן…" היא הביטה בעיני ושמתי לב למשהו שונה שהיה בהם.
"דניאל, אתה מסתיר משהו." אמרה לפתע. פערתי את עיני. "ל-לא, למה את חושבת כ-ככה?" גמגמתי מההפתעה. הסבתי את גופי הצידה כדי שלא תוכל לקרוא אותי, כמו תמיד.
"אני תמיד יודעת. דניאל, מה אתה מסתיר ממני?" היא המשיכה לשאול בעקשנות. "זה קשור אולי לעבודה שבגללה אתה נחוש כל כך להוציא אותי מכאן?" התפללתי בליבי שתניח לעניין אך אני מכיר את אמה, אני יודע כמה היא עקשנית ואינה מוכנה לעזוב דברים ללא ידיעתם.
"זה בקשר לעבר שלך," פלטתי לבסוף. עכשיו זה היה תורה לפעור את עיניה. "בזמן שהייתי אצל
האחות, באותו יום שבדקו אותנו, יצא לי לשים לב לתיקייה מסוימת. השם שלך היה כתוב עליה." עיניה נצצו. "היה כתוב שם משפחה?" יכולתי לזהות שהיא שואלת זאת בהתרגשות. כאב לי לאכזב אותה. "לא, אני מצטער." היא השפילה את ראשה. "אבל אולי פשוט לא ראיתי אותו," מיהרתי לומר בניסיון עלוב לעידוד.
"כן… תודה." היא קמה לפתע וחיבקה אותי קלות. הרגשתי שהחיבוק הזה הוא כל מה שהיא צריכה עכשיו. וגם אני.
"אמה, היה… היה כתוב שם שיש לך משפחה. שיש לך אחות ואח ואמא… בגלל זה אני רוצה להוציא אותך. מגיע לך לפגוש אותם. יש לך סיבה לשרוד, לי אין." ניסיתי לשמור על קולי אך נשברתי בסוף. אנחה קלושה בקעה מפי ופרעתי את שערי בעצבנות.
היא בהתה באוויר בהלם לכמה שניות, מחפשת מילים. "אנחנו נוכל לקחת את דין וקרוליין איתנו, וגם את אלכס, כך שלא נהיה לבד. עוד אנשים יעזרו בתוכנית הזאת." המשכתי לאט. היא מצמצה כמה פעמים ואז הנהנה באיטיות. "בסדר, אני מסכימה." אמה לבשה על עצמה הבעה נחושה ורצינית. "זה ממילא מקום נורא. בואו נלך על זה." חיוך ממזרי עלה על שפתיי. זאת אמה שלי.