חייה המיוחדים- פרק 8

עצמתי עיניים ונזכרתי בפעם המיליון באותו יום, באותו יום ששינה את החיים שלי.

הייתי בת 3 וחצי. אבא ואמא הביטו בי בדאגה, הם כנראה הבינו שמשהו לא בסדר. הם לקחו אותי לרופא, שבחן אותי ורשם כמה דברים.
ואז הוא הלך לדלת, פתח אותה וטרק אותה חזק.
נבהלתי והתחלתי לבכות. הרופא הנהן "היא לא חירשת" ההורים שלי חייכו בהקלה.
"אבל" המשיך הרופא "הילדה אוטיסטית" ההורים שלי היו בהלם. עד היום אני שונאת את הרופא הזה, שהרס את החיים שלי, שמוטט את המשפחה שלי.
חזרנו הביתה, וצילמנו תמונה, כשאבא שלי מרים אותי מול הפנים שלי, ואני מחזיקה תעודת נכות. זאת התעודה שאני מחזיקה ביד, התמונה היחידה שלי עם אבא.
מאוחר יותר, ההורים שלי התחילו לריב. "הילדה שלנו אוטיסטית!" אבא צרח "ילדה לא מוצלחת! אני לא הולך לגדל ילדה אוטיסטית!" ילדה לא מוצלחת. המילים האלה מהדהדות לי בראש בכל פעם שאני נזכרת בזה. ואז הוא עזב את הבית, ולא חזר מאז. זכרתי את כל זה כאילו זה קרה אתמול, חוץ מפרט אחד: הפנים של אבא.
בתמונה היחידה שלי איתו, לא רואים את הפנים שלו. כל מה שזכרתי היה שיש לו קעקוע על פרק יד ימין, כמו צמיד.
קראאאאאאאאאאאאאק!