שער אל המוות – פרק 38

– אמבר –

סיימון מת. לא. זה בלתי אפשרי. רציתי לבכות, לצעוק, להתייפח,אבל לא הספקתי להתאושש. קול רם של שעון קטע את המחשבות המרות שלי. חצות.
״מהר!״ קרא סטיבן. ״השער!״
רצנו לשם שלושתינו. כשהגענו, סטיבן נתן את המפתח לאנבל.
״תפתחי,״ אמר.
״היא לקחה את המפתח. שמעתי את קולו של סיימון בתוך ראשי:
״פתחו עכשיו. אני מחזיק.״
השעון עוד לא סיים להשמיע קול. אנבל הכניסה את המפתח למנעול. הוא בקושי זז.
״מהר!״ דחקתי בה.
היא דחפה בכל הכוח, ירדה על הברכיים מרטב מאמץ, אבל זה לא עזר.
״הכל כאן חלוד!״ קראה.
סטיבן עבר לצידה ודחף את המפתח גם, ואני משכתי את השער. ״סיימון, דחוף!״ צעקתי בקול.
״הנה זה מתחיל…״ אמר סטיבן.
השעון כבר הגיע לצליל האחרון…
קליק.
המנעול נפל. משכתי בחוזקה את השער. הוא נפתח לרווחה, ושלושתינו זזנו אחורה. דבר נפלא נגלה לעינינו: לאט לאט, אורות קטנטנים יצאו מהשער ועלו למעלה. הם היו יותר ויותר. כל נשמות האנשים שמתו לפני הזמן, כל אלו שעדיין בוכים עליהם. עם כל נשמה ונשמה אגמי הדמעות נהיו רדודים יותר ויותר: פחות אנשים לבכות עליהם.
כשהנשמות הפסיקו לצאת כבר התכוונו לסגור את השער, אבל אז סטיבן אמר:
״תראו!״
עקבתי אחרי מבטו. אור צהבהב קטן – נשמה – ירד מהתקרה באיטיות. הוא התקדם לשער, אבל לא נכנס דרכו. כאילו קיר בלתי נראה עצר אותו, והוא חזר לאחור. אנבל סגרה את השער. ראיתי אור קטן מתרחק מהשער אל מעמקי השאול – נשמתו של סיימון.
שוב פעם הדמעות איימו לפרוץ מעיני, אבל אז סטיבן נגע בידי, והביא לי את המפתח. לקחנו אותו ביחד, אמרנו ״שלוש ארבע ו-!״ וזרקנו אותו כמה שיותר רחוק אל אגם הדמעות.
התחלנו ללכת חזרה, אבל אז שמעתי קול מוכר:
״אמבר?״
הסתובבתי. על האדמה לידי ישב….
״קולין!!!!!״
הוא נגע בעצמו, ואז באדמה, חייך חיוך גדול וקפץ על רגליו.
״אני…חי! אני חי!!״
התקרבתי אליו בקפיצה של נמר והבאתי לו את החיבוק הכי חזק שיכולתי.
״אה…את… חונקת… אותי…״
התרחקתי. ״סליחה.״
עכשיו באמת יצאו לי דמעות, דמעות של אושר.
פתאום, הופיעה עוד אישה. היא הייתה צעירה ויפה: שיער שחור מתולתל, עיניים כחולות.
״אמא?״ אנבל רצה אליה.
ואז, הנשמה שראינו מקודם, קיבלה צורה והפכה לעוד אישה, עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים ירוקות כחולות. סטיבן ואני צעקנו פה אחד: ״אמא!!!״
״אמא,״ אמר סטיבן. ״הצלחנו!״
היא חיבקה אותנו חיבוק גדול. ״הייתם מדהימים! הצלתם את החיים שלי! סוף סוף נוכל ליחיות ביחד, משפחה!״
ואז, הבנתי משהו. ״אה, סתם שאלה. איך יוצאים מפה?״