~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 17! תגיבו 3>

"היי גבר, מנשמע?" שמעתי את קולו של סאם,
"הכל טוב אחי!" ארון ענה בחיוך.
"אממ…תגיד ראית את אמבר? היא לא הייתה בשיעור הבוקר, וגם לא בשיעור שלאחר מכן…" הוא אמר, מעביר את ידו בשערות ראשו בתסכול קטן,
"ל…לא האמת שלא, גם אני תהיתי לאן היא נעלמה…" ארון ענה, מדגיש את השלוש מילים האחרונות.
"אה…אוקי, אם אתה רואה אותה תודיע לי…" סאם אמר מאוכזב.
בהיתי ברגליים מתרחקות מן השולחן, נשפתי בהקלה, השתחררתי מן התנוחה הלא נוחה שישבתי בה, מוציאה יד, ראש, רגל ועוד יד. ניערתי את הבגדים מן האבק,
בחיי צריך להביא לכאן מנקה טובה יותר! באמת! מה זה צריך להיות?! כשאני ניקיתי את הקפיטריה הברקתי כל משבצת!
אה כן…רק בגלל שהמנהלת איימה עליי, נזכרתי.
"תגידי לי השתגעת?!" ארון הביט בי בעיניים קרועות. משכתי בכתפיי באי נוחות,
"למה את מתחמקת ממנו?" הוא שאל אותי בגבות מורמות,
"מה? לא! אני…אני לא מתחמקת ממנו!" מלמלתי מהר, מגחכת…יותר נכון שיקרתי, אני וארון כבר סיימנו לאכול, רוקנו את המגשים שלפתע הבחנתי בסאם שנכנס ומהר השתחלתי אל מתחת לשולחן,
דופקת חזק את הראש על הדרך.
"הו..ברור, את רק רצית לבדוק את כמות החיידקים שברצפה, אוהו וזה קרה בדיוק כשסאם נכנס לכאן, לא שזה קשור בכלל, כמובן." ארון ענה בציניות, גידפתי בשקט.
"ובכן ארון, אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, אני לא מתחמקת מאף אחד! רק חשבתי שהפלתי משהו!, המשכתי לשקר, וארון המשיך ללבוש את המבט הלא מאמין שלו.
"אז למה אמרת לי להגיד לו שאת לא כאן?" הוא הביט בי במבט שואל, מטה את ראשו טיפה לצד, הוא שילב את ידיו מתחת לחזו, מחכה.
שיט.
"אממ…דהה! כי אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי בתנוחה מביכה שכזו!" הנפתי את ידי לצדדים, מצחקקת בלחץ,
"אני ראיתי אותך בתנוחה המביכה הזאת!" הוא הפנה את אצבעו אל חזו, תופפתי עם אצבעותיי בעצבנות על הרגל שלי,
"נו באמת ארון! אתה ראית אותי במצבים הכי מביכים שלי! מהמצב בו הקאתי בבית שלך! ועד למצב בו ברכתי במזל טוב את מאדם טרזה על היריון בלי להשים לב שהיא רק השמינה!" אמרתי במהירות, עם כל מילה קולי גבר וגבר, וחיוכו של ארון התרחב.
"זה באמת היה מביך…" הוא מלמל בשעשוע, ואני השבתי מבט חמוץ.
"אוקי, אז את לא מתחמקת מסאם."
"בדיוק!"
"והוא לא הסיבה שלא נכנסת לשתי השיעורים שאתם יושבים ביחד, התחמקת ממנו במסדרון, והתחבאת מתחת לשולחן כשהוא נכנס?"
"בהחלט!"
"ואם במקרה אני אתקל בו, פשוט לא אציין את העובדה שראיתי אותך?"
"רואה? אתה פשוט מבין מצוין! " אמרתי בחיוך, מרימה את כתפיי ומורידה אותם…
"לייבל סתם ביקורתית כלפי התבונה שלך…" תפחתי על חזו ועקפתי אותו אל כיוון היציאה.

הבטתי בעצבנות במחוגים שלא זזו, אוי לעזאזל שייגמר כבר השיעור! הבטתי בפרופסור לכימיה, אבודה.
כשנשמע הצלצול קמתי מהר כאילו ישבתי על קוצים, לקחתי את חפציי במהירות ושעטיתי אל עבר המסדרון, שמעתי את קולו של סאם קורה לי…אך עשיתי את עצמי כלא שומעת, שמתי במהירות את האוזניות…
בכנות?
אין לי מושג מה נסגר איתי עברו שלוש ימים מאז אותו יום, מאז אותו יום ארור ומאז אני לא מוצאת את עצמי, אני לא מרגישה בנוח, על קוצים…
אני יודעת שאני מתנהגת בטיפשות אבל…זה עדיף מאשר להתמודד עם סאם! ואין לי מושג למה לעזאזל, הרי זאת הייתה הצגה, חתיכת הצגה, וכל המצב הזה גרם לי להרגיש מובכת, כבר לא ידעתי מה ואיך אני אמורה להגיב או להתנהג, כל השקרים בזמן האחרון גרמו לי להפסיק להתנהג כמו עצמי, כל המסכות…גרמו לעיניי לסור מהמטרה,
חוסר ריכוז.
מרוב המהירות לא שמתי לב שנתקלתי במישהו,
"היי…" מלמלתי בחיוך כאשר שמתי לב שנתקלתי בשון,
"אמבר…היי…" הוא אמר בחיוך, די רחב.
הבטתי בו.
עוד בלבול.
"את באה למסיבה מחר בערב?" הוא שאל, מצפה,
מצפה?!
"כ..כן…" פלטתי מפי,
"אני חייבת לעוף!" הוספתי לאחר שנייה, הוא רק גיחך כאשר צעדתי במהירות,
"רק תיזהרי!" הוא צעק, הרמתי את האגודל, כדי לסמן לו ששמעתי.
פאק. המסיבה. אין סיכוי שאני אוכל לברוח ממנו שם!

"היי!" אמרתי בחיוך לקלואי, נכנסת למכונית הקומפקטית שלה בצבע ורוד בהיר, מתיישבת במושב שלידה,
"איחרת." היא אמרה בלי חיוך,
"מצטערת! פרופסור אלברט הכריח אותנו להישאר עוד עשר דקות לבוחן פתע!" אמרתי בהתנצלות,
"אני צוחקת!" היא צחקה, מניחה את ידה על כתפי,
"אז איך היה?" היא שאלה והחלה לנסוע ואני נאנחתי,
"נורא.בהתחשב בזה שלא הקשבתי לו כל השיעור…" הודיתי,
"אני רואה שהמחשבה שלך הייתה עסוקה במשהו אחר…" היא אמרה, משרבבת את שפתיה,
"או שפשוט היה לי כל כך משעמם שנרדמתי!" התגוננתי,
"הו…נרדמת…בדיוק כמו אתמול, כשסאם ניסה לדבר איתך ולא ענית לו?" היא שאלה במתיקות שפתיים,
"אוחח לעזאזל את יותר גרועה מארון!" אמרתי בעצבים וחיוך משועשע התלבש על פניה.
"רוצה לדבר על זה?" היא שאלה,
"לא." אמרתי בנחרצות.
"אני לא בדיוק שואלת את יודעת…" היא אמרה, היא עצרה את המכונית, מחכה שהרמזור האדום התחלף בירוק. היא סובבה את גופה אליי,
"גאד! אני כל כך מתרגשת!" היא קפצה במושבה בהתרגשות, מוחאת כפיים, הבטתי בה במבט מוזר של 'מה עובר עליה?!',
"אני לא מאמינה שזה קורה, סוף סוף התגברת על שון! נעשה ערב בנות! נעשה קניות מחר ונמצא את השמלה המושלמת, וכך כשתראי אותו את-
"קלואי על מה לעזאזל את מדברת?!?!" הבטתי בה בבלבול, קוטעת את משפטה, היא נאנחה,
"אויי אמבר תעמדי בקצב, אולי ארון לא עלה על זה אבל אני כן! את כל כך מאוהבת בסאם מילר!" היא החלה לצחוק,
זה באמת מצחיק…החלתי לגחך לאט,
"את מצחיקה…" אמרתי, ממשיכה לגחך.
"זה הולך להיות כל כך כייף! אני מתחילה פרק חדש עם ברנון ואת עם סאם!" היא קראה בהתלהבות, הפסקתי לגחך כאשר שמתי לב שהיא רצינית,
"קלואי, אני לא מאוהבת בסאם." ניסיתי להכניס בה טיפה היגיון
"טוב אמבר…" היא גלגלה את עיניה, והחלה לנסוע,
"איזה טעם נראה לך הוא אוהב? כי ראיתי שמלה מושלמת בשבילך ל-
"קלואי! אין לי רגשות כלפי סאם בפעם המיליון, לא היו ולא יהיו!" התחלתי להתעצבן כאשר היא זלזלה בדברי,
נוו באמת.
"את יכולה לעבוד על כולם, אבל לא עליי!" הבטתי בה כלא מאמינה,
"את מדברת שטויות…תעצרי בצד, אני אמשיך לבד, זה עדיף מאשר לשמוע את בלבולי השכל שלך!" היא עשתה כדברי ועצרה את המכונית בשולי הכביש.
"תודה לא-ל" מלמלתי, הכנתי את ידי על דלת המכונית, מנסה לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה,
"קלואי!" אמרתי בחוסר סבלנות, מפנה את ראשי אליה,
"מה?" היא אמרה במבט שליו, מביטה על הכביש.
"הדלת!" אמרתי בקוצר רוח, היא התעסקה עם הציפורנים שלה בשלוות נפש,
"הוו, אל תסתכלי עליי אמבר…אני לא הולכת לפתוח אותה בשבילך, אין לך לאן לברוח, את בידיים שלי!" היא אמרה, מחייכת במתיקות.
"את בהחלט התגלמות של השטן!" הרגשתי שעשן יוצא מנחירי,
"הו..מותק העקיצות שלך לא יגרמו לי לפתוח את הדלת יותר מהר…" נאנחתי בכבדות, חוזרת לשבת,
"טוב, עכשיו את מוכנה כבר להודות שאת מאוהבת בסאם מילר?" היא הרימה את עיניה מן הציפורנים המלאכותיות שלה,
"לא! אני לא הולכת לעשות את זה!" אמרתי בזעם,
"באמת אמבר! מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלנעול עליך את המכונית?!?!"
"קלואי!" הבטתי בה,
"אני לא הולכת להודות בזה, כי זה לא נכון…" אמרתי, מורידה את קולי. היא הביטה בי במבט בוחן,
"איך אני אדע שאת לא משקרת?" היא שאלה בספקנות,
"אני לא קלואי, אני לא…" נשפתי.
"אבל הנשיקה-
"הנשיקה הייתה רק נשיקה קלואי. מפגש שפתיים של שני אנשים…להזכיר לך שזאת הייתה הצגה?"
"אני יודעת אבל-
"שום אבל קלואי, אין אבל…עכשיו כשאמרתי לך את האמת את מוכנה לתת לי ללכת?" הבטתי בה,
"לא."
"קלואי!" אמרתי בכעס, אני לא מאמינה שהיא כל כך עקשנית. הנשיקה הזאת…היא לא אומרת כלום, אז כן אני לא אשקר ואגיד שלא נהנתי…בזמן שנישקתי אותו הרגשתי צמרמורת, כן אבל זה שהוא מנשק טוב לא אומר שאני מאוהבת בו! הוא לא הטיפוס שלי, לא הבחור בשבילי…וכל המצב הזה גורם לי אי נוחות כי אני לא רגילה להיות ככה לידו…אוחח הלוואי והייתי חוזרת להתנהג כמו עצמי!
"אויי טיפשונת אני לא נותנת לך ללכת כי אנחנו לא הולכות לבית שלי!" היא הסבירה את עצמה,
"או מיי גאד את רוצה לקחת אותי לסמטה חשוכה ומפחידה ולהרוג אותי שם בייסורים?!" אמרתי בבהלה,
היא גלגלה את עיניה,
"לא, חוץ מזה שאור יום עכשיו!" ישנם סמטאות שאני בטוחה שהם מפחידות גם באור יום…חשבתי בבעתה כשנזכרתי את בסמטה בה קרה המקרה שהבטחתי לסאם אני לא אספר.
"בן דוד שלי אדמונד, בא לביקור מניו ג'רזי!" היא אמרה בחיוך,
"באמת?!" אמרתי בחיוך, חיבבתי את אדמונד…הוא ומשפחתו היו גרים כאן, בניו יורק, אך לפני כשלוש שנים הם החליטו לעזוב עם עוד כמה משפחות.
"רק רגע זה אומר שגם קטי (למי שלא זוכרת מי זאת- פרק 4) באה?!" אמרתי בזעזוע ובחשש, חיוכה של קלואי התחלף באחד מריר,
"כן…טוב לפחות היא דחתה את הטיסה שלה ואצטרך רק לקחת את אדמונד…"
"טוב…אני חושבת שנוכל להתנחם בבשורות האלו…" משכתי בכתפיי,
"רגע, אלו לא הבשורות שרציתי להגיד לך!"
"נו?" שאלי מסוקרנת, והיא כמובן אהבה למתוח אותי,
"נחשי מי בא איתו?" הבטתי בה במבט חשוד,
"רגע! אל תגידי לי ש-
"הו כן!"
"הנרי!" שתינו צרחנו כמו בנות טיפש עשרה.
הנרי היה חבר טוב של אדמונד, גם הוא עזב מכאן. תמיד היה בינינו איזה קליק, משיכה בלתי מוסברת…רק שאף פעם לא יצא לנו לממש אותה…כל פעם משהו אחר עמד בדרכנו, למשל לפני כשנתיים הייתה לו חברה, ואחר מכן לי היה את שון…והנרי? הוא הבחור הכי מושלם שבחורה יכולה לבקש! ואין זמן יותר טוב בשביל שהוא יטוס לפה, זה מה שיעזור לי להבהיר לקלואי בצורה חד משמעית שאין לי רגשות כלפי סאם, וגם אם היה, הקשר היה פשוט אסון, וזאת גם דרך מצוינת מלהשכיח את שון מהלב ומהראש שלי…
"או מיי גאד! אבל תראי איך אני נראית, למה לא אמרת לי קודם???" הבטתי בבגדים שלבשתי בזעזוע,
"זאת רק אשמתך שבחרת בבגדים הכי פשוטים שלי והיית איך לומר?- 'עייפה מידי בכדי לסדר את השיער בבוקר'…" ההתלהבות שלי ירדה במהירות,
"אויי אמבר אני צוחקת! את יודעת שהוא מטורף עליך! אני לא חושבת שיהיה אכפת לו אם את לובשת טרנינג או חצאית של מעצבות!"
"חושבת?, הבטתי בה רוצה לשאוב עוד קצת תמיכה,
"בטוחה." היא אמרה בחיוך.

חיכינו בשדה התעופה, קלואי מחזיקה בקופסת שוקולד ואני נושאת ומנופפת בידי בשלט עם השם 'אדמונד והנרי לכאן!'
"אני נראית ממש מטומטמת…" ייללתי, מביטה בקלואי שאחזה בקופסת השוקולדים שאני אחזתי בה קודם, רק שלפני כן היא הכריחה אותי שנתחלף, מאיימת עליי שאם לא, איך היא אמרה?
"אני אראה לו את התמונה שהשיער שלך נראה כאילו התחשמלת, שדרך אגב חשבת שהכחדתי." היא אמרה כשידה על העליונה.
"חשבתי שאמרת שהוא מחבב אותי לא משנה איך אני נראית!" אמרתי בפרצוף זעוף,
"הו לא…אם…חוץ מאיך שנראית בתמונה הזו!" היא אמרה,
"ממתי נהפכת לכל כך אכזרית?!" הבטתי בה בהשתאות,
"מאז שהמורה לתיאטרון נתנה לנו את התרגיל הזה…אנחנו צריכות להציג דמויות עם אופי אכזר לשבוע הבא ואני חייבת להתאמן!" היא אמרה,
"בחיי…יש מקצועות שצריך להוציא מתוכנית הלימודית…" מלמלתי בכעס.
"היי הינה הם!" קלואי אמרה בחיוך, מנערת אותי מהמחשבה שתסכלה אותי- 'למה לעזאזל רק הם זוכים לקבל שעורי בית שיעזרו להם בחיים, וכל מה שלנו נותנים זה העונג שבחישוב נוסחאות מזורגגות?!'
אדמונד נתן לי חיבוק לאחר שהוא נתן לקלואי, קלואי חיבקה את הנרי…
"היי.." אמרתי בחיוך אל עבר הנרי,
"היי, לא ידעתי שתאספי אותנו, זאת בהחלט הפתעה נעימה!" חייכתי בביישנות,
"טוב…לא ראיתי אותך כמעט שישה חודשים, אז הסתקרנתי!" אמרתי, מעבירה את ידי על גופו באוויר,
"גבהת." אמרתי, הוא גיחך.
העברתי עליו את מבטו, הוא באמת גבה. הבטתי בגופו החסון, היה לו שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כחולות…שפתים דקות, וחיוך כובש.
"כן…גם את השתנית, את נראית מקסים, במיוחד בטרנינג הזה." הוא צחק במתיקות, משכתי בעורפי במבוכה,
"מצטערת שנאלצת לראות אותי במחזה הזה!" גיחכתי,
לעזאזל קלואי, אני אהרוג אותך!
"את צוחקת עלי? את נראית נהדר!"
טוב אני חוזרת בי קלואי! אני כל כך אוהבת אותך!
"טוב בואו שניכם, יהיה לכם מספיק זמן לפלרטט במכונית!" שמענו את קלואי צועקת ממרחק,
טוב אני חוזרת בי שוב! אני שונאתתתת אותך!
בחיי אני צריכה ללכת לטיפול דחוף אצל הרופא, לבדוק אם אין לי פיצול אישיות או משהו!
נשכתי את שפתיי במבוכה ושתינו התקדמנו אל המכונית.
אדמונד וקלואי ישבו מקדימה, הם תכננו את זה שאני והנרי נישב מאחורה ונוכל 'לדבר', כן בטח כאילו אני הולכת להחליף איתו מילה ששני המצוטטים הללו נמצאים לידנו!!!

סוף כל סוף השתחררנו מכל המשפחה והנרי הציע לטייל איתי בחצר הגדולה של קלואי,
"אז…קלואי הספיקה לעדכן אותי…בקשר למסיבה שיש לכם מחר בערב…" החלתי להזיע בכפות ידיי,
אני לא מאמינה, סוף כל סוף דבר טוב קורה לי בחיים!
"אז, מה את אומרת על זה שנלך יחד?" הוא עצר מללכת והביט בי, כבר התכוונתי לענות לו ישירות, בחיוב כמובן, אבל אז נאנחתי באכזבה כשנזכרתי שאני לא יכולה, אני הולכת כבר עם סאם…
"אויי הנרי אתה יודע שהייתי שמחה ללכת איתך, אבל אני לא יכולה, אני הולכת עם מישהו אחר…" אמרתי במבט מתנצל,
"שון?" הוא שאל, או יותר נכון אמר, מהנהן בראשו,
"לא, לא שון, אני והוא נפרדנו…"
"אני אצא רע אם אני אגיע שאני קצת שמח?!" הוא שאל במבט משועשע ואני צחקתי.
"לא…בכל אופן אני הולכת כבר עם מישהו אחר…" אמרתי, מושכת בכתפיי,
"אני אמור לקנא?" הוא שאל, מצמצם את עיניו…הרגשתי את הסומק על לחיי,
"לא הוא לא מישהו רציני…סתם מישהו…" נתתי את ההגדרה שלי לסאם.
"אחח אמבר אמבר…" הוא נאנח בחיוך,
"איכשהו תמיד משהו יפריע לנו ולא ייתן לנו לצאת ביחד…" הוא התקרב אליי, משחק בקווצת אצבעותיו עם שיערותיי הבהירות,
"נוו אני מבטיחה, אחרי המסיבה, תיקח אותי לאן שאתה רוצה!" אמרתי בחיוך, מביטה בו מלמטה.
"אני אשמח…" הוא מלמל, והתקרב אליי עוד יותר…הוא רכן אליי ואני עליתי טיפה על קצוות אצבעותיי, חייכתי כשהבל פי ליטף את אפי, פתחתי בשקיקה את שפתיי מעט, כאשר הוא החזיק בי במותניים,
"הנרי, אמבר! זמן לזוז!" קלואי צעקה, שנינו התנתקנו מהר, הבטתי בזעם בקלואי, היא הביטה בי במבט של 'שיט אמבר..סורי!'
נאנחתי.
הנשיקה הזאת תיאלץ להיקבע למועד אחר.

לעזאזל! באיזה מדף בסופר שמים את השעווה?!
הלכתי בין המדפים, תרה בעיניי אחרי הדבר שיוריד את פלומת השיער מעורי,
לעזאזל עם קלואי שבחרה לי שמלה חשופה! ככה אין מקום שלא יעבור תחת העינויים שלה!
תודה לא-ל! חשבתי בהקלה לקחתי את קופסת השעווה בידי, התכוונתי לצאת מן מחלקה אל עבר המעבר הגדול אך חזרתי בי, נצמדת בהתנשפות אל המדף.
"אמבר?" שמעתי את קולו של סאם, עצמתי את עיניי,
לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל!
פתחתי את עיניי לאיטה,
"סאם, היי!" אמרתי בטון לחוץ, מסתירה במהירות את השעווה מאחורי גבי. הוא הביט בי במבט מבודח,
"את בסדר?" הוא שאל והניח את ידו על מצחי בשעשוע, ניתרתי לאחור כתוצאה ממגעו,
אמבר? מה עובר עליך????
"ככ..כן! למה?" גיחכתי, הוא הביט בי במבט מוזר,
יופי, זה מה שחסר לי!
"לא יודע…" הוא העביר את ידו בשערות ראשו,
"פשוט בזמן האחרון את מתנהגת קצת מוזר…תגידי, אני עשיתי לך משהו?" הוא שאל לא מבין,
נישקת אותי! נישקת אותי מפגר!!!
"אני? מוזר? מה פתאום!" אמרתי בקול גבוה שלא התאים לי,
"אני פשוט קצת לחוצה, מכל הלימודים, זה הכל…אין לי זמן לנשום, מבחן בכימיה אתה יודע…" שפשפתי את זרועותיי אחת בשנייה בעצבנות,
"אני לומד איתך כימיה…לא ידעתי שיש מבחן…" הוא אמר לאט,
אוחח שיט.
"אה לא…זה…זה מבחן מזמן, פשוט לא עשיתי אותו אתה מבין…." אמרתי מהר, מנסה לא ליצור איתו קשר עין.
הוא הביט בי במבט מהורהר…
טוב אם כבר נתקלתי בו-
"אממ סאם?" אמרתי,
"כן?" הוא הקיץ ממחשבותיו,
"בקשר למחר…אתה לא חייב לבוא איתי למסיבה…" אמרתי.
הוא שילב את ידיו מתחת לחזו ונשען על המדף,
"בטוחה שאת לא צריכה 'בן זוג' דמיוני'?" הוא סרק אותי במבטו,
"לא, אתה יודע, חשבתי לתת לשתינו זמן חופשי, לשחרר אותך מהצורך בלהיות ה'חבר שלי'…אתה תוכל לעשות מה שבראש שלך בלי שתצטרך להתאים את זה למצב בינינו…" משכתי בכתפיי, הוא הנהן לאט, שנאתי שמבטו נח עליי…זה נתן לי להרגיש כל כך שקופה כאילו סורקים אותי במכונת פוליגרף,
"טוב, את מחטיבה את החוקים בוס…" הוא אמר,
דמיינתי או שראיתי זיק של אכזבה בעיניו?
"אז זה בסדר?" שאלתי אותו ליתר בטחון,
"כן…עשית לי טובה ענקית, גם ככה לא רציתי ללכת…" הוא אמר,
אוהו.
ברור שדמיינתי.
"טוב אז…אני צריכה ללכת." אמרתי בשקט,
"כן ברור…" הוא הקדם אליי ורכן טיפה אל אוזני,
"הרי את לא יכולה להסתובב עם קופסת השעווה הזאת כל היום, מישהו עלול להבחין, גם אם מחביאה אותה מאחורי הגב…" הוא חייך חיוך מרוצה ועקף אותי.
נאנחתי ברוגז!
לעזאזל עם הכל!