האגדה שמאחרי הבית הנטוש 1

שלום, אני דנה בורשטיין בת11 בכיתה ה',ורציתי לשתף אתכם בחוויה המסעירה שקראה לי.
בוקר קיצי אחד,הלכתי לבית הספר כרגיל, ועברתי ליד הבית הנטוש, שאני עוברת לידו מדי יום. בדרך כלל, אני מתרחקת מהבית ומפחדת ממנו. אבל הפעם הרגשתי הרגשה מוזרה, כאילו הבית קורא לי להכנס אליו. עמדתי להכנס אל הבית, אך טלי, חברתי הטובה, עצרה אותי. היא רצתה לדעת מה אני עושה. אמרתי לה, שאני רוצה להיכנס אל הבית הנטוש. טלי נבהלה ואמרה:״אבל כל מי שנכנס לבית הזה לא יוצא, זהו בית מקולל לא שמעת את האגדות?״ למרות, הטענות של טלי, עדיין הרגשתי צורך להתעקש. אחרי כמה התעקשויות, טלי הסכימה. נכנסנו. חושך וקור קידם את פנינו.חיכיתי עד שאוכל להתרגל לחושך ואז סקרתי את החדר, ראיתי שם כמה כסאות שבורים ושולחן. כשהתקרבתי עוד קצת, ראיתי חור די גדול בקיר. רציתי להיכנס, אבל טלי, עצרת אותי ואמרה:״אל תיכנסי לשם, יכול להיות שם משהו מפחיד או מסוכן״. עכשיו אתם מבינים למה כולם מכנים אותה ״הפחדנית״?!. עניתי לטלי:״אל תדאגי, אני אשמור עלייך״. החור הוביל לעוד חדר, הפעם, חדר עם מלא כפתורים בכל מיני צורות ובכל מיני צבעים ועם מסך ענק. בלי היסוס, לחצתי על אחד הכפתורים. הרצפה, התחילה לרעוד. ועל המסך היה רשום:
״רפונזל, הנה אנחנו מגיעים״. 
רפונזל, מאיפה מוכר לי השם הזה? איפה שמעתי אותו?. וטלי כאילו קראה את מחשבותי אמרה:״אהה, רפונזל, זה האגדה על הנערה הזאת עם השיער הארוך, שהמכשפה כלאה אותה במגדל הגבוה והנסיך הציל אותה״. ״נכון.״ נזכרתי וכעסתי על עצמי, שלא ידעתי זאת לפני טלי. כי בינינו, אני יותר חכמה ממנה ויש לי זיכרון הרבה יותר טוב. בוווום, נחתנו, הנפילה לא הייתה כואבת כי נפלנו על דשא רך. מסביבנו היה יער ומולנו ראינו מגדל. מכשפה עם אף עקום, קידמה את פנינו. ושאלה:״מה אתן עושות פה, מי אתן, אתן יודעות שאסור להסתובב פה!?״. לפני שהספקנו לענות לה, היא נעלה אותנו במגדל יחד עם רפונזל. המגדל היה גבוה, ולא היו בו פתחים חוץ מחלון קטן אחד. רפונזל הייתה יפת מראה, היו לה עיניים תכולות ושיער בלונדיני ארוך-ארוך. הצגתי את עצמי ואת טלי בפניה.היא שמחה לחברה ואני התחלתי להבין מה קורה פה, אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של מנהרת הזמן. אז לנו, עכשיו יש בית נטוש במקום מנהרה. ובמקום לנסוע בזמן אנחנו מגיעות לאגדות. רציתי להגיד לטלי את מסקנותיי, אך קול שבקע מתחתית המגדל קטע אותי:״רפונזל,רפונזל,שלשלי את צמתך,ואעלה לבקרך״. רפונזל שלשלה את צמתה מהחלון הקטן, ואני, הצצתי לראות מי שם. חשכו עיני, ראיתי אותה, המכשפה. היא הביאה לנו אוכל רקוב, והכריחה אותנו לאכול אותו, כדי ״שלא נמות לה״.אכלנו אותו.(היו לי שלשולים אחר כך). היא הלכה, ואנחנו התאוששנו מהאוכל המגעיל. אחרי זמן-מה, שמענו מתחתית המגדל:״רפונזל,רפונזל שלשלי את צמתך ואעלה לבקרך״. ״אוי לא״ אמרתי. לא רציתי לפגוש שוב את המכשפה. אבל להפתעתי, מי שעלה, לא היה המכשפה אלא נסיך יפה-תואר:גבוה עיניים ירוקות, ושיער בלונדיני. עברו ימים רבים והנסיך בא לבקר יום-יום. ושלא תחשבו, גם אני וטלי היינו שם. התגעגעתי מאוד הביתה,   ולאופק, אחותי הקטנה שכל הזמן מייללת והורסת לי את הדברים אפילו אליה התגעגעתי. ״נשאר פה לעולם״? שאלתי את טלי. ״לא יודעת״היא אמרה. יום אחד, רפונזל,  דיברה על הנסיך מול המכשפה. המכשפה הבינה. ורצתה להעניש את רפונזל בכך שתגזור את שערה הארוך. הגנתי על רפונזל מפני המכשפה. אך כבר לא הייתי במגדל, מצאתי את עצמי בבית, בחדר של אופק מקריאה לה את הסיפור- רפונזל.